פרק 4 – אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי
סיגל שטיינברג פוגשת את מתניה אליצור לשיחה בעקבות מסה שכתב הלל צייטלין בשם “הצימאון”. מהו הצמא שיש בכל אחת ואחד מאיתנו? האם יש לו סוף? ומי הם מבקשי האלוהים? על תשוקה, געגוע, אכילה רגשית ומסע רוחני.
“הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה ממי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוע אדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה אני שוקק…
הנה צמאה נפשי לאלהים. נולך אני לבקשהו. ואולי גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…
עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע כי צמא אני להם.
ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צמאוני לא יחדל.
ואם גם אדמה כי דבר המים – הגה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שוא הוא, גם אז לא יחדל צמאוני.
אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.
אין הצמא יודע “יש” ו”אין”. הצמא יודע רק את החסר והלך לבקשהו.
אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים “אין אלהים” – צמאוני לאלהים לא יחדל. אם אין אלהים מחוצה לי, הנה ישנו – בצמאוני.
ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם האלהים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.״
סיגל שטיינברג פוגשת את מתניה אליצור לשיחה בעקבות מסה שכתב הלל צייטלין בשם “הצימאון”. מהו הצמא שיש בכל אחת ואחד מאיתנו? האם יש לו סוף? ומי הם מבקשי האלוהים? על תשוקה, געגוע, אכילה רגשית ומסע רוחני.
“הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה ממי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוע אדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה אני שוקק…
הנה צמאה נפשי לאלהים. נולך אני לבקשהו. ואולי גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…
עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע כי צמא אני להם.
ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צמאוני לא יחדל.
ואם גם אדמה כי דבר המים – הגה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שוא הוא, גם אז לא יחדל צמאוני.
אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.
אין הצמא יודע “יש” ו”אין”. הצמא יודע רק את החסר והלך לבקשהו.
אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים “אין אלהים” – צמאוני לאלהים לא יחדל. אם אין אלהים מחוצה לי, הנה ישנו – בצמאוני.
ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם האלהים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.״