פודקאסט

מתני’ הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה עובד כוכבים ונתגייר פסול אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר.

גמ’ בשלמא חרש. שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו עובד כוכבים נמי דלאו בר היתירא הוא אלא סומא אמאי לא אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה אלא בטביעות עינא דקלא.

הנה הם באים.
ואני לא מוכן.
איך יכולתי להיות מוכן?
אני מורה חדש ולומד תוך כדי עבודה.

ביום הראשון בקריירת ההוראה שלי כמעט פוטרתי בגלל אכילת סנדוויץ’ של תלמיד תיכון. ביום השני כמעט פוטרתי מפני שהזכרתי אפשרות של ידידות עם כבשה. חוץ מזה לא היה דבר ראוי לציון בשלושים שנותי בכיתות בתי הספר התיכוניים של ניו יורק.

תכופות פקפקתי אם אני בכלל צריך להיות שם. בסוף התפלאתי איך החזקתי מעמד שנים רבות כל־כך.
בעיית הסנדוויץ’ התחילה בזה שילד ושמו פיטי קרא בקול, למישהו מתחשק סנדוויץ’ מורטדלה? אתה רציני? אמא שלך בטח שונאת אותך, מה היא נותנת לך כאלו סנדוויצ’ים? פיטי זרק את שקית הנייר החומה עם הסנדוויץ’ בתוכה על המבקר, אֶנדי, וכל הכיתה הריעה. מכות, מכות, הם אמרו. מכות, מכות. השקית נחתה על הרצפה בין הלוח ובין השולחן של אנדי בשורה הראשונה.
עד כה עמדתי מאחורי שולחן המורה וכעת ניגשתי והשמעתי את הצליל הראשון בקריירת ההוראה שלי. הֵיי. ארבע שנות השכלה אקדמית באוניברסיטת ניו יורק, והדבר היחיד שעולה בדעתי הוא “הֵיי”.
אמרתי פעם נוספת. היי.
הם התעלמו ממני. הם היו עסוקים בקידום הקטטה שתהרוג את הזמן ותסיח את דעתי מן השיעור שאני אולי מתכנן. ניגשתי אל פיטי והכרזתי את ההכרזה הראשונה שלי כמורה, תפסיק לזרוק סנדוויצ’ים. פיטי והכיתה נראו מופתעים.

המורה הזה, מורה חדש, הפריע הרגע ללכת פה מכות. מורים חדשים צריכים להתעסק בעניינים ששייכים להם או לשלוח מישהו לקרוא למנהל או לאחראי משמעת, וכל אחד יודע את זה שנים לפני שהוא בא לְפּה. וזה אומר שבזמן שמחכים אפשר ללכת מכות כמו שצריך. חוץ מזה, מה כבר אפשר לעשות עם מורה שאומר לך להפסיק לזרוק סנדוויצ’ים אחרי שכבר זרקת את הסנדוויץ’?

בֶּני צועק מהשורה האחרונה. היי, המורה, הוא כבר זרק ת’סנדוויץ’. זה לא יעזור להגיד לו עכשיו לא לזרוק ת’סנדוויץ’.
הסנדוויץ’ כבר בין כה זרוק על הרצפה.

הכיתה צחקה. אין בעולם דבר מטופש יותר ממורה שאומר לכם אל תעשו כך וכך אחרי שכבר עשיתם. אחד הבנים מכסה את הפה ואומר, טמבל, וידעתי שהוא התייחס אלי. התחשק לי להעיף אותו מהכיסא שלו, אבל בזה תסתיים קריירת ההוראה שלי. חוץ מזה, היד שכיסתה את פיו היתה ענקית, והשולחן שלו היה קטן מדי לממדי גופו.

מישהו אמר, הֵיי, בֶּני, תגיד, אתה עורך דין או מה? והכיתה שוב צוחקת. כן בי־דיוק, הם אומרים וממתינים למהלך שלי. מה יעשה המורה החדש הזה? מרצים לחינוך באוניברסיטת ניו יורק אף פעם לא נתנו הרצאות בנושא הטיפול במצבי סנדוויצ’ים מעופפים. הם דיברו על תיאוריות ופילוסופיות בחינוך, על ציווּיִים מוסריים ואתיים, על הצורך להתייחס אל הילד כשלמות, על הַגֶשטַאלט, אם לא אכפת לכם, על צרכיו של הילד, אבל אף פעם לא על רגעים קריטיים בכיתה.

האם עלי לומר, פיטי, בוא הנה, תרים את הסנדוויץ’, כי אם לא אז…? אולי עלי להרים אותו בעצמי ולהשליך אותו לפח האשפה כדי להפגין את הבוז שאני רוחש לאנשים שזורקים סנדוויצ’ים בעוד מיליונים ברחבי העולם גוועים ברעב? הם מוכרחים להכיר בזה שאני הבוס, שאני קשוח, שאני לא מוכן שהם יטפסו עלי.

הסנדוויץ’, בנייר פרגמנט, היה מונח בחלקו מחוץ לשקית, והניחוח אמר לי שיש בו יותר ממורטדלה בלבד. הרמתי אותו וקילפתי אותו מהעטיפה. הסנדוויץ’ לא היה אחד מאותם סנדוויצ’ים רגילים שבהם פרוסת נקניק תחובה בין שתי פרוסות של לחם אמריקני לבן תפל.

הלחם היה כהה ועבה, לחם שאפתה אם איטלקייה בברוקלין, לחם מוצק דיו להחזיק פרוסות של נקניק מוטרדלה עשיר, מכוסה בשכבות של עגבנייה, בצל ופלפל, מוזלף בשמן זית וגדוש במלפפונים חמוצים קצוצים דק־דק המסחררים את הלשון.

אכלתי את הסנדוויץ’.
זאת היתה פעולת ניהול הכיתה הראשונה שלי. פי הפקוק בסנדוויץ’ ריתק את תשומת לבה של הכיתה. הם פקחו לעומתי עיניים נדהמות, שלושים וארבעה בנים ובנות, גיל ממוצע שש־עשרה.

ראיתי את ההתפעלות בעיניהם, המורה הראשון בחייהם שהרים סנדוויץ’ מהרצפה ואכל אותו לנגד עיניהם. איש הסנדוויץ’. בילדותי באירלנד התפעלנו מאחד המורים אשר מדי יום קילף ואכל תפוח וגמל לילדים הטובים בקליפה הארוכה. הילדים האלה הביטו בשמן שטפטף מסנטרי אל העניבה שקניתי בשני דולר בכולבו קליין.
פיטי אמר, מה, המורה, אתה אכלת לי את הסנדוויץ’.

ל? ליקקתי את אצבעותי. אמרתי, המממ, קימטתי את השקית ונייר הפרגמנט לכדור נייר והעפתי אותו לפח האשפה. הכיתה הריעה.
הכיתה אמרה לו, שתוק. אתה לא רואה שהמורה אוכל? ליקקתי את אצבעותי. אמרתי, המממ, קימטתי את השקית ונייר הפרגמנט לכדור נייר והעפתי אותו לפח האשפה. הכיתה הריעה.

אוּה־אָה, הם אמרו, הופה, לא רע, וגם ג־דו־ל. ראיתם מה הלך פה.
הוא אוכל ת’סנדוויץ’. הוא פגע בפח. אוּה־אָה.

אז זה נקרא ללמד? כן, גדול. הרגשתי כמו גיבור. אכלתי את הסנדוויץ’. קלעתי לתוך הפח. הרגשתי שאני יכול לעשות הכול עם הכיתה הזאת. חשבתי שהם בכיס שלי. מצוין, חוץ מזה שלא ידעתי מה לעשות הלאה.

הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו “מה”, שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – “בלימה – בלום פה מלדבר”.

אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה“תהו” האפל, עם אותה ה“בלימה” פנים אל פנים בלי חציצה. “כי לא יראני האדם וחי” – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”, קלפה סוגרת בתוכה טפה אפלה של “תיקו נצחי”.