פרק 3 – זה מתחיל בלהגיד ‘אני כאן’
סיגל פוגשת את ענת סילברסטון, מנכ”לית המדרשה, לשיחה על קטע מתוך ספרה “Blood, Bread and Poetry” של הוגת הדעות והמשוררת אדריאן ריץ’. מה השינוי התפיסתי שהוא חולל בה? כיצד השפה העברית מעצבת את המציאות שלנו? האם כולנו לוקחים חלק בהדרה בכלל מבלי להתכוון? ואיך זה מרגיש כשאנחנו מסתכלים במראה ואין לנו השתקפות? הצטרפו אלינו לשיחה על נוכחות, על ויכוחים בצעקות וויכוחים בשקט, ועל פמיניזם (אבל לא רק).
When those who have power to name and to socially construct reality,
choose not to see you or hear you,
whether you are dark-skinned, old, disabled, female,
or speak with a different accent or dialect than theirs,
when someone with the authority of a teacher, say, describes the world
and you are not in it,
there is a moment of psychic disequilibrium,
as if you looked into a mirror and saw nothing.
Yet you know you exist and others like you,
that this is a game with mirrors.
It takes some strength of soul
– and not just individual strength, but collective understanding –
to resist this void, this nonbeing,
into which you are thrust,
and to stand up, demanding to be seen and heard.
כאשר אלו אשר להם הכח לתת שמות
ולהבנות חברתית את המציאות
בוחרים שלא לראות או לשמוע אותי
בין אם אני שחורה, זקנה, נכה, אשה,
או כזו המדברת במבטא שונה משלהם
כאשר מישהו עם סמכות של מורה, למשל, מתאר את העולם
ואני לא בתוכו
מתרחש רגע של איבוד האיזון הנפשי
כאילו התבוננתי אל תוך מראה ולא ראיתי בתוכה כלום.
אך עם זאת – אני יודעת שאני קיימת
ואף אחרים כמוני
ושמדובר במשחק מראות…
כל זה דורש עוצמה נפשית –
ולא רק עוצמה אינדווידואלית אלא הבנה קולקטיבית,
להתנגד לריק הזה,
לחוסר ההוויה הזאת לתוכה אני נזרקת,
ולעמוד, בדרישה להיראות ולהשמע
סיגל פוגשת את ענת סילברסטון, מנכ”לית המדרשה, לשיחה על קטע מתוך ספרה “Blood, Bread and Poetry” של הוגת הדעות והמשוררת אדריאן ריץ’. מה השינוי התפיסתי שהוא חולל בה? כיצד השפה העברית מעצבת את המציאות שלנו? האם כולנו לוקחים חלק בהדרה בכלל מבלי להתכוון? ואיך זה מרגיש כשאנחנו מסתכלים במראה ואין לנו השתקפות? הצטרפו אלינו לשיחה על נוכחות, על ויכוחים בצעקות וויכוחים בשקט, ועל פמיניזם (אבל לא רק).
When those who have power to name and to socially construct reality,
choose not to see you or hear you,
whether you are dark-skinned, old, disabled, female,
or speak with a different accent or dialect than theirs,
when someone with the authority of a teacher, say, describes the world
and you are not in it,
there is a moment of psychic disequilibrium,
as if you looked into a mirror and saw nothing.
Yet you know you exist and others like you,
that this is a game with mirrors.
It takes some strength of soul
– and not just individual strength, but collective understanding –
to resist this void, this nonbeing,
into which you are thrust,
and to stand up, demanding to be seen and heard.
כאשר אלו אשר להם הכח לתת שמות
ולהבנות חברתית את המציאות
בוחרים שלא לראות או לשמוע אותי
בין אם אני שחורה, זקנה, נכה, אשה,
או כזו המדברת במבטא שונה משלהם
כאשר מישהו עם סמכות של מורה, למשל, מתאר את העולם
ואני לא בתוכו
מתרחש רגע של איבוד האיזון הנפשי
כאילו התבוננתי אל תוך מראה ולא ראיתי בתוכה כלום.
אך עם זאת – אני יודעת שאני קיימת
ואף אחרים כמוני
ושמדובר במשחק מראות…
כל זה דורש עוצמה נפשית –
ולא רק עוצמה אינדווידואלית אלא הבנה קולקטיבית,
להתנגד לריק הזה,
לחוסר ההוויה הזאת לתוכה אני נזרקת,
ולעמוד, בדרישה להיראות ולהשמע