מי שלמד להקשיב לעצים

עצים וצמחים בכלל הם תופעה מופלאה. לא אחת אני מרגישה שטעה מי שהכריז על האדם כנזר הבריאה, בעוד שברור שמכלול תכונותיו ואיכויותיו של הצומח היה צריך להצדיק את הזכייה בתואר היוקרתי. על פניו טו בשבט אמור היה להיות החג שמקדם את התפיסה הזו, שהרי זהו חג אהבת הצומח והאדרתו. אך למעשה טו בשבט, על גלגוליו השונים, משמר תפיסה מערבית מוכרת, לפיה עולם הצומח מקבל את ערכו מהיותו אמצעי עבור תכלית מסוימת, חיצונית לו. תפיסה כזו מסיטה את המבט מצמחים כבריות בעלות איכויות העומדות בפני עצמן, בלי כל קשר לשימושיות שלהן, שגם לבריאה המתכנה נזר יש מה ללמוד ממנה. 

על פי רוב, עולם הצומח נמצא נמוך בהיררכיה הפילוסופית – אריסטו סבר כי לצמחים יש נפש, כמו לבעלי חיים ולאדם, אך מיקם אותם בתחתית המדרג באשר הם ניחנים רק ביכולת התרבות והזנה. סוקרטס זלזל בעצים והתלונן שהעיר עדיפה על פני השהייה בטבע, משום שבעיר ניתן לדבר עם בני אדם ומן העצים לא ניתן ללמוד דבר. העץ אינו מתוחכם דיו עבור אריסטו, אינו “שימושי” עבור סוקרטס, ונראה כי טו בשבט הוא חג ששואף לתקן מעט את ההתייחסות הזו לעולם הצומח, התייחסות המעניקה לצמח את ערכו ביחס לאדם או ככלי בשירות האדם. 

טו בשבט, הן במובנו המוקדם והן במובנו הישראלי-ציוני המאוחר, אינו מתרחק בהרבה מאותה נקודת מבט הרואה את ערך העץ כנגזר מתפקיד מסויים שהוא ממלא. במובן המקורי של החג, טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, כלומר הנקודה בזמן ממנה יש להתחיל לספור את מניין שנות העץ על מנת שניתן יהיה לקיים מצוות התלויות בארץ וקשורות בפרי. המרכז אינו העץ או הצומח אלא פירות העץ באשר הם משמשים את בני האדם למאכל. עם הציונות והשיבה לארץ קיבל החג אספקט מעט שונה שאינו קשור במצוות התלויות בארץ. הגישה הישראלית לחג מבקשת להדגיש את האספקט האקולוגי של שמירה על הצומח, לכן הוא מצויין לרוב ביציאה לטבע ובנטיעת עצים חדשים. לעצים, לפי התפיסה הזו, יש תפקיד בטבע ולכן יש לשמור עליהם, כדי שיוכלו למלא את תפקידם. תפיסות אלו של החג נוטות לכיוון הגישה שרואה את הצמח כאמצעי, את הרובד היותר “שימושי” של הצומח, את התפקיד הפרטי בתוך המכלול – הפרי למאכל או התפקיד של העץ בתוך המארג האקולוגי העדין. 

ברור שלתפוס דבר מה ככלי או אמצעי בלבד, מגיע עם תג מחיר – חשיבה כזו מחמיצה חלק גדול ומהותי ממה שיש לדבר לספר לנו. מספיק לחשוב על אדם וחוה ומה שהם הפסידו כשהעזו להשמיש עצים שלא נועדו לשימוש כלל. יש גם דוגמאות למחירים פעוטים יותר מאובדן גן העדן, אך לא נטולי חשיבות. למשל חוסר האפשרות להתבונן בדבר מגשים עצמו, מממש את הפוטנציאל שלו עד תום – לראות את העץ עובר מן הכוח אל הפועל, מן המצב הראשוני אל מימושו המלא. רעיון זה מתנסח בצורה יפה בסרט פוקהונטס של דיסני – כשפוקהונטס אומרת (יותר נכון, שרה) לג’ון סמית שאם יכרות את עץ הסיקאמור לעולם לא ידע כמה גבוה הוא יכול להגיע. להשתמש בעץ, לכרות אותו לטובת דבר מה, פירושו להחמיץ אותו במלוא עוצמתו. רעיון לאפשרות נוספת שמוחמצת מגישה שימושית לעולם הצומח, ובפרט לעץ, ניתן למצוא אצל הרמן הסה בחיבורו “עצים”. הסה מספר על הערצתו לעצים ורואה אותם כ”שואפים בכל כוח חייהם רק לדבר אחד: הגשמת החוק המיוחד רק להם, בניית עצמם וייצוג עצמם בלבד.” הקשבה אמיתית לאפשרות הזו שהעצים מגשימים מעצם קיומם, יכולה לעודד את האדם לבקש לעצמו דבר מה דומה: “מי שלמד להקשיב לעצים, שוב לא יבקש להיות עץ בעצמו. הוא לא יבקש אלא להיות אשר הוא ולא דבר אחר…”. כמובן שניתן לחשוב גם על אפשרויות נוספות שנחשפות במפגש כזה עם עולם הצומח. ברור אפוא שהרצון להשתמש בדבר מפריעה לאפשרות לחשוף דבר מה באופן היותו, לא כאמצעי לתכלית. 

הרעיונות והאפשרויות שהעץ חושף אותנו אליהם, אינם מטרת קיומו של העץ – הוא אינו צומח כדי שנוכל לראות כמה גבוה הוא מגיע, זה פועל יוצא של צמיחתו. הוא אינו קיים על מנת להדגים לאדם איך להיות הוא עצמו ושנוכל גם אנו להיות עצמנו, זה חלק מעובדת קיומו. ברור גם שאין כל כוונה להתחיל לגזור השלכות מוסריות באשר עולם הצומח הוא “תכלית לעצמו”, כמו ההגדרה הקאנטיאנית להתייחסות המוסרית הנכונה לבני אדם. עם זאת נראה שחבל להתעלם מכל האפשרויות הטמונות במפגש עם עולם הצומח ולהתמקד רק בשימושיות. זה אספקט אחד צר, שכנראה מחמיץ את עיקר השיעור שניתן לקבל מבריה ייחודית כמו עץ. אולי בטו בשבט השנה נתבונן על עצים וצמחים בכלל כבריות מיוחדות שאינן כאן כדי לשמש אותנו או כדי להבטיח איזון בטבע, וננסה להתבונן על עולם הצומח גם כתכלית לעצמה, שיש לה מה לספר לנו, אפילו שאנחנו לעיתים טועים לחשוב שאנחנו נזר הבריאה.

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

כתיבת תגובה