שתי דקות לשתוק עם אלוהים

“למנצח מזמור לדוד שיר, לך דומיה תהילה אלהים בציון”. כך אמר הקב”ה: יכול אני לעשות, אלא מדת הדין נותנת לי דומיה. אתה דומם ואני דומם, שנאמר (תהילים ל”ז ז) “דּוֹם לַה’ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ”. (מדרש תהילים מזמור סה)

צפירה

בשיא הקורונה, אי שם בתוך הסגרים הראשונים, היינו עם הילדים בבית בזמן צפירת הזכרון של יום השואה. זו הייתה הצצה לרגע שבדרך כלל נותר סמוי מעיניו של הורה – איך הילדים מגיבים לצפירה? מה אמורים לעשות עכשיו? זוכרת את הקטן שלי (דאז) נבהל מעוצמת הרעש, מחבק אותי חזק חזק וכמעט סותם את אוזניו. שני האמצעיים, אי שם באמצע היסודי, מתפתלים בחיוך נבוך, מצחקקים זה לזה מבעד לרגע האסור. הגדול, ממרום עשר שנותיו כבר יודע בדיוק “נכון” ומהסה אותם בחריקת שיניים, נוזף בהם שזה יום עצוב וצריך להיות עצובים, ואז מרכין ראשו בארשת פנים חמורה אל עבר נקודה כלשהי ברצפה. 

מניפת תגובות זו של ילדיי שיקפה לי באופן די מדויק את סקאלת הרגשות והתחושות ביום השואה, מילדותי ועד היום. שיקפה לי את המבוכה ממצוות היום. מה אני אמורה לעשות עכשיו, ואיך להרגיש? לבכות? להיות עצובה? להזדעזע?

להזיל דמעה, בכוח.  

יום הזכרון לשואה ולגבורה, כיתה ה’, אני בשבט הצופים שלי, עומדת בתור לטקס הפותח את הפעולות שנעבור שנושא, “חדר ההלם”. אגף שלם בשבט הושחר, עוטר בצילומים מחרידים מהמחנות, מראות שמסרבים לעזוב אותי גם היום. באחת השנים הגדילו לעשות וסימנו לנו מספר על היד, והייתה שנה, בה חיכתה לנו הכתובת “העבודה משחררת” בכניסה למבנה, ולצידה קרון רכבת עשוי סנאדות. כילדה, חוויתי את המעבר בחדר ההלם כסוג של טקס חניכה. לאמץ את הרגש, להתעכב על הדימויים, עד שאצליח, עד שתצא דמעה. הקלה. מילאתי את מצוות היום. אך מה באמת התחולל שם בלב? האם ספגתי? האם הדבר נגע בי? האם למישהו הייתה תכנית -על? אחת על מה ילד אמור להרגיש ברגעים האלה? 

למסע לפולין יצאתי בגיל 15. חדר ההלם הפך מוחשי. מטבע הדברים, לצד המראות הקשים, הייתי  עסוקה לא פחות בבנים החתיכים שנתיים מעליי ובכך שצמח על פני פצעון ענקי ערב המסע. זוכרת את המאמץ לחוש בליבי את משפחתו של סבי, שנותרה מאחור בגרמניה, ושוב – את ההקלה עם הדמעות, ועם היד העוטפת של עופר (שנתיים מעליי) שהונחה על כתפי. 

הצטרפות הלב עד אימה 

בראשית שנות העשרים שלי טסתי עם כל משפחתי לצרפת. כל אחד ארז איתו ספר, ואני תחבתי לתיק את הרומן שזה עתה התחלתי, “אלה תולדות” של הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. כשאימי הבחינה בזווית העין בספר בו בחרתי, היא וידאה איתי כמה וכמה פעמים אם אני בטוחה שזהו ספר החופשה שאני רוצה, כי הוא מאוד עצוב. בתור בוגרת סרטי אימה וימי שואה כמתוארים לעיל, לא חשבתי שיש סיכון בלקרוא רומן שאפילו לא עסק בשואה ישירות, אלא בהשפעת המלחמה על ילד איטלקי קטן, חצי יהודי. “כן, שטויות אמא, אני לא מתרגשת מדברים כאלה” הפטרתי לעברה, ובימינו בצרפת צללתי עוד ועוד אל הספר. הספר היה רעידת אדמה עבורי. קודם כל, כי לראשונה בחיי, התאהבתי עד עמקי נשמתי בילד. הלב הקשוח שלי לא היה מורגל לאהוב ילדים קטנים. הוקסמתי מגיבור הספר הקטן, השתובבתי איתו, צחקתי איתו, התרגשתי ממנו, כאבתי איתו. רעידת האדמה השנייה התחוללה ככל שהספר התקדם. מבלי לספיילר, אומר שחשכו עיניי וחשך ליבי. צללתי לעצבות שלא הכרתי, עצבות שליוותה אותי במהלך החופשה ועוד שבועות רבים אחריה. מרגע שסיימתי את הספר, לא הסכמתי לגעת יותר בספר פרוזה למשך למעלה מעשור. 

להיות אמא ביום השואה

משהפכתי לאמא, כזו שמטפלת בילדיה הגורים והרכים, יום השואה הפך להיות יום מחוק. לא לדבר, לא לצפות, לא לקרוא (גם לא אתי הילסום). ודאי לא ללכת לטקסים שמזכירים לי את ימי נעוריי, שפורטים לי על מיתרי הרגש המופעל, שמשמיעים מילים נוראיות שנשמעות מסוף העולם ועד סופו, ולא נשמעות כלל.  

פאולה והומאופתיה

ישנה טכניקה נפלאה שזכיתי להכיר בשם שיטת פאולה. בשיטת פאולה מחזקים את שרירי הליבה הטבעתיים של הגוף , פתחי הגוף כמו הפה, האוזניים והעיניים, כמו גם הפתחים התחתונים, שרירים משונים וכמעט סמויים, שתפקודיהם ובריאותם קריטיים לאיזון הגוף כולו. בתור בוגרת של כמה וכמה לידות, הגעתי לטיפול כדי לחזק את רצפת האגן שלי, והופתעתי לגלות שלפי הגישה של פאולה משתדלים שלא לגעת ישירות בשרירים החלשים, הרפויים. המטפלת הסבירה לי שכדי לחזק את השרירים הללו מבלי ליצור טראומה לגוף, נעבוד רוב הזמן על כל מה שפריפריאלי להם, במקומות שונים לחלוטין. העבודה הישירה, מסתבר, היא לא רק אגרסיבית אלא בדרך כלל לא יעילה. נקודת המבט הזו הזכירה לי את הגישה ההומאופתית, לפיה תרופה הינה אפקטיבית יותר ככל שהיא מדוללת יותר במים. תרופה שעברה דילול ראשוני בלבד די חלשה, ואילו תרופה שעברה דילול על גבי דילול, עד שלא נשאר כמעט זכר מהחומר הפעיל עצמו, היא הפועלת בדיוק וביעילות, דווקא מכיוון שנותרת בה איכות החומר, מהות החומר. נעדרת חומר ממשי ועם זאת. לו ניתן לדלל את עוצמת ההלם והכאב של יום השואה, בדילול הומאופתי, לחשוף את האיכות הסמויה, המזוקקת שלו, עם מה נישאר? 

להינגע

אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל בשנים האחרונות, השתחררה מעט האחיזה ההדוקה של הלב. לא על ידי השתתפות פעילה באירועי יום השואה, כי אם בהתחוללות בעולמי הפנימי, בשיחה עם בעלי, בשיחות עם ילדיי ששואלים יותר ויותר שאלות. במרווח החדש שנוצר מופיעות הרבה שאלות הנותרות ללא מענה, ללא כל מניפולציה פוליטית. שאלות תם של ילדה המקפלות בתוכן את השאלות הקיומיות היסודיות ביותר. איך. מה. מה זה עולמו של אלוהים. מה זה רוע בתוכו. ושוב איך. מנידה את ראשי מצד לצד. איך איך איך. ידיי פתוחות כלפי מעלה, שוב מבוכה. מה. מה זה.   

שוב צפירה

השנה כשתגיע הצפירה, אדע שהצפירה היא הזמנה אמיצה לעצירה מסוג אחר. אשחרר את עצמי מלהעלות מראות מפורטים כדי להיחרד או לבכות, אשחרר את עצמי מהצדקה פוליטית, אשחרר את עצמי מלהסות את ילדיי כי צריך להיות עצובים. השנה בצפירה אני רוצה לתת לשאלה הפעורה, המהדהדת, להישמע בתוכי. לדום. להיאלם. 

לשתוק מקצה העולם ועד קצהו. כמה טוב שיש שתי דקות ביום הזה לשתוק עם אלוהים.  

חדר ריק/רבקה מרים
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, בְּמַעֲמַקֵּי בֵּיתֵנוּ
מִתְגּוֹרֵר לְבַדּוֹ הַחֶדֶר הָרֵיק
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק
הֲנִכָּנֵס וְנִצְטוֹפֵף בֵּין קִירוֹתָיו
אוֹ שֶׁמָּא מִנְחָה נַקְרִיב לְפָנָיו
הֲנִצְעַק אֶל חֲלָלוֹ אוֹ שֶׁמָּא נִצְהַל
הֲנִפְתַּח דַּלְתוֹתָיו וְשֶׁמָּא נִנְעַל
הֲנִקְרָא לוֹ מַרְתֵּף, הֲנִקְרָא לוֹ הֵיכָל
מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק, מַה נַּעֲשֶׂה בּוֹ, בַּחֶדֶר הָרֵיק
הֲנִתְפָּרֵעַ לִכְבוֹדוֹ, הַאִם נִסְתָּרֵק
הֲנָבוֹא בְּמַחֲבוֹאִים עִמּוֹ לְשַׂחֵק
לְתָפְסוֹ וְלִלְחֹשׁ לוֹ: חֶדֶר רֵיק, חֶדֶר רֵיק
חֶדֶר רֵיק.

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. אפי חטר-ישי

    תודה רבה אביגיל. על השיתוף האישי והכתיבה המעניינת ועשירה.
    תודה על כמה דקות קריאה איכותיות ומרחיבות לב ומוח.

כתיבת תגובה