על חיבור, כנות ובחירה

מיה כץ

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

האמת היא שעד אותו הרגע לא רק שלא חשבתי על זה מעולם, גם התשובה הייתה שאין לי תשובה, או שאין בכלל כזו משמעות.
כאשר אדם מגיע לעולם בתחושה שישנו "סיפור" שקיים לפניו, והיום הוא לא רלוונטי ואף שייך למגזר מסוים, ההזדמנות ליצירת תחושת שייכות נעלמת.
לייצר תחושת שייכות, מעבר לבסיס הפטריוטיות ואהבת הארץ שחונכתי על פיהם, המתבססת גם על תחושת השייכות לעם, נראית לי כמו משימה ראויה וגם מבלבלת.

מאז שאני זוכרת את עצמי האמנתי באלוהים. עובדה זו תמיד הייתה חלק ממני וחיה לצידי את החיים, לא דורשת איזו נוכחות מסוימת או עזר למימושה. אני זוכרת שפשוט ידעתי שהוא שם, חלק ממני, מלווה אותי. שאלת הזהות היהודית לעומת זאת, עלתה לראשונה כשהייתי במכינה קדם-צבאית. אני זוכרת ששם, בפעם הראשונה, נשאלתי על המרכיב הזה בזהות שלי, ומה המשמעות שלו עבורי. האמת היא שעד אותו הרגע לא רק שלא חשבתי על זה מעולם, גם התשובה הייתה שאין לי תשובה, או שאין בכלל כזו משמעות. לאורך השנה הזו, דרך טקסטים שקראנו, שיעורי "מידות" וכתבים של הוגים ציונים, התחלתי להרגיש שיש כאן משהו שאני חלק ממנו, שמעניין אותי, שהוא מצד אחד שלי ומצד שני זר להחריד. וכאן נגלתה אליי צומת דרכים, שלימים הבנתי שהיא נחלתם של עוד רבים כמוני: איך אני בוחרת להיות יהודייה, ומה זה אומר בכלל עבורי? 

שביד מתאר בכתביו את הדילמה העומדת בפני היהודי המבקש לשוב על מקורותיו. מחד, לקחת על עצמו את כל עול המצוות איננו יעד שהוא שואף אליו, ומאידך, עולה השאלה האם לבחור מתוך סל המצוות היהודי מבנה זהות יהודית או דווקא חוטא למטרה ועוזר לנו "לעבוד על עצמנו" כדי להרגיש שייכים. העמידה האמביוולנטית הזו אל מול המסורת, של יהודים המבקשים לשוב, היא הסיפור של חילונים רבים היום, ובהרבה מובנים, הסיפור שלי עצמי. 

הבעיה בעיניי מתחילה בשורש העניין, במקורות. כאשר אדם מגיע לעולם בתחושה שישנו "סיפור" שקיים לפניו, והיום הוא לא רלוונטי ואף שייך למגזר מסוים, ההזדמנות ליצירת תחושת שייכות נעלמת. יוחאי גלעד, בן קיבוץ בית השיטה כתב בסיום התיכון שלו בשנות השישים, קטע שנקרא "באר חתומה", שהתפרסם בספר המחזור שלו. בקטע הוא מתאר את החוויה שלו, להגיע לגיל 18 ולהרגיש שלא קיבל דבר מה משמעותי, ממשי כלשהו, שתרם לעיצוב הזהות היהודית שלו. הוא פונה בשאלה אל חברי הקיבוץ, הגדולים והמבוגרים ממנו, ושואל האם לא עשו מהפכה גדולה מדי. האם כל מה שהתחנכו וספגו הם מהוריהם, היה כה נורא שהיה צריך להשמידו עד היסוד, להתנער ממנו לגמרי ולא להשאיר כלום. וגם אם כן, האם זה לא הזמן להבין שהיה צורך בזה אז, והיום המצב הוא שונה. 

 כמו יוחאי, גם אני מבקשת לדעת – האם השד כל כך נורא? האם לא איבדנו את הכיוון כשהחלטנו שספרים שמורים לאנשים שאינם מחוברים לרעיון הציוני, ושהארץ הזו שמורה לאנשים פרוגרסיביים שכל 'השטויות האלה' לא מדברות אליהם? לייצר תחושת שייכות, מעבר לבסיס הפטריוטיות ואהבת הארץ שחונכתי על פיהם, המתבססת גם על תחושת השייכות לעם, נראית לי כמו משימה ראויה וגם מבלבלת. מה המשמעות של להרגיש שייכת לעם? האם זה מספיק להרגיש שאני חלק משרשרת דורות ארוכת שנים, מבלי לקיים בעצמי משהו? האם העול הזה, הוא גם החוט המקשר המאפשר לקיים חיים "יהודיים"?

אדם סליגמן, פרופ' למדעי הדתות, מציג בכתביו את רעיון "הכנות" אל מול
"הריטואל". הוא מתאר את הריטואל כדבר פרפורמטיבי, "משהו" המוצא אל הפועל ומוכתב מבחוץ, ואת הכנות כתהליך הנובע מבפנים, מתוך חשבון נפש אינדיבידואלי. סליגמן טוען שכנות צומחת לעיתים קרובות מתוך תגובת נגד לריטואל, ולפיכך גם בזה לריטואל ומבקרת את קבלת המוסכמות החברתיות העיוורת שהוא מייצר. הכנות מציעה לפעול מתוך חשבון נפש אינדיבידואלי, מתוך "אותנטיות". בבסיס כנות אמיתית יש תביעה להתכנסות פנימה, וגילוי ניצוץ פנימי, אינטואיציה מכוונת לאמת פנימית. 

כך, פעמים רבות החתירה הזו לכנות אמיתית, גורמת לנו להשליך מעלינו דברים שאנו תופסים כלא רלוונטיים או מיושנים. 

מאידך, מסביר סליגמן, הריטואל חשוב אף הוא, עד כדי כך שניתן להציע שהריטואל מהווה במובנים מסוימים ממש תנאי לכנות.

עכשיו אנו עומדים, חילונים יהודים, נדרשים להחליט ולבחור מה לעשות. ואמנם אין לי תשובה, אבל אני חושבת שהיופי הרבה פעמים טמון בסימני שאלה. אני מאמינה שהתנועה הזו שסליגמן מתאר לחיפוש כנות – פנימית ואותנטית, היא תנועה שאנו שואפים לחיות בה, והיא מהווה מעין עצירה בתוך שגרת הריטואל של החיים עצמם, הפניית הקשב פנימה ושאילת השאלה "האם אני חי בכנות אמיתית?". זו שאיפה כנה, ולעיתים מסובכת, כי לא תמיד פשוט להבחין בין ריטואל לכנות, או לדעת אם אכן ישנה כנות בתוך הריטואל. 

על מנת לגשת למורכבות הזו עם הכלים המתאימים, נדרש חינוך המאפשר גישה לתכנים יהודיים, שאלות, ריטואלים והיסטוריה. יצירת פרספקטיבה רחבה ככלי חינוכי המאפשר בחירה מושכלת בדרך לעיצוב זהות יהודית אישית, המאפשרת חיבור מתוך היכרות והבנה. 

אנו כמחנכים, בין אם זה בתוך ביתנו או מחוצה לו, נדרשים להבין כיצד להתמודד עם המורכבות הזו שנפלה בחלקנו. ואולי מתוך התפקיד הזה, נצליח לפצח את הקוד ולייצר נוסחה שתאפשר גיבוש זהות יהודית אותנטית, שלנו, של ילדנו, ושל החברה כולה.

*

באר חתומה / יוחאי גלעד

עומד אני עתה ובלבי הרגשה קשה. הנה עברו שמונה- עשרה שנים. שמונה-עשרה השנים בהן הייתי מתחנך ומחונך לאורם של נבונים ומנוסים ממני. אולם, כאשר אני צופה ומחפש מה הם נתנו לי, ובמה עיצבוני וחינכוני כאדם יהודי בעל נפש יהודית- לא נותר אלא לומר: מעט. אין אדם נולד יהודי. אין בו "באצילוס יודאיקוס" אשר גורם עוד בטרם נולד כי הוא יהיה ליהודי, וליהודי בלבד. במקרה הטוב ביותר הוא יוצא לאויר העולם ובלבו חושים ונטיות לערכים יהודיים, אולם הללו נשארים כמוסים וסמויים מן העין, אם אין מוציאים וחושפים אותם לאור. אני מנסה להרגיש ולחוש בידי מהו הרכוש שניתן בשנים ההן? במה נתעשרתי ומה ירשתי ואימצתי לי כנסכי צאן-ברזל. לשוא אנסה לחפש ולמשש-לא אמצאם- כי הם אינם, וההרגשה הכללית מורה על סיכום דל וזעום למדי, אינני רוצה לומר, חס-וחלילה, כי אנו "גויים גמורים", אך בעובדה אין בנו החושים למשהו קצת מעבר לספר-הספרים שלנו (וגם בזאת עולים בי, לעיתים, ספקות), למשהו הרחוק אך צעד אחד מן התנ"ך והלאה. רבים הם המקורות היהודיים היפים, אשר בעינינו הם בבחינת "גן-נעול ומעיין חתום" לבלתי הכיר תכנם. לעיתים גובל הדבר ממש בבורות. אך לפעמים, וזה הרע ביותר, פשוט חוסר הזדהות, באפאטיה ובהתרחקות שמתוך סלידה ויראה כאחד. החינוך היהודי איננו יכול להיות "נחלתו הבלעדית" של בית הספר ; הוא חייב להיות מושפע, מכוון מכל האוירה, מכל מערכת חיינו במשק. בן גומר את שנות בית-הספר ובצקלונו מצוי בכל אופן מטען ומשקע כלשהו ממה שלמד. אך מה יעשה איתו, כיצד ישתמש בו ומה ישאב ממנו כאשר הוא "חבר בודד" ולא עוד תלמיד למורה? אני ממשיך לרדת בסולם תהיותי-תמיהותי, ושואל את עצמי: מדוע זה אין החיים במשק ספוגים במידה נכונה תכנים יהודיים? וכשאני מהרהר בכל אלו ומסתכל בוותיקים, מנקר כל הזמן בראשי: שמא, שמא עשו  א ז  מהפכה גדולה מדי?… מי יודע, אולי אז זה היה נחוץ והכרחי, אולם עתה, למי זה טוב, ואת מי זה משרת? מקננת בי ההרגשה שאי היכולת להבדיל בין מה שהיה דרוש אז, לבין מה שדרוש כעת ועוד יותר מזה- קפיאה על שמרי האידאות של הימים ההם- יוצרים בבני הוותיקים מעין פסיכוזה אנטי-דתית חסרת שחר. מסתכל אני בוותיקים ותוהה: הם הרי עוד היו ונולדו באוירה היהודית- הגלותית. מדוע זה, איפוא, לא יורישו גם לנו, ולו רק מעט מזעיר, ממה שספגו הם מהוריהם? הרי לא ייתכן שהכל היה פסול ונפסד, עד כדי הצורך להשמידו לתמיד. מדוע הם שותקים, מדוע אין הם אומרים דבר- מה לבניהם?  יאמרו החברים: הנה לנו חג הפסח וראש-השנה, חנוכה ופורים-חגים כה יפים ומשותפים לציבור כולו, וכי מה תרצה עוד?  אני אומר: לא די לנו בתכנים היהודיים המתקיימים אצלנו בציבור במסגרת חברתית כוללת, יש להביא תכנים אלה לחדרו של כל חבר וחבר בישובנו.

יהיו הם נכסיו ו"רכושו הפרטי", יחיו בחדרו ויהוו חלק מאוירת הביתיות אשר בה הוא חי. יהיו מן האויר שבחדרו, אשר אותו נושמים וסופגים ילדיו, וכך אולי יחוזקו לאורם של תכנים  יהודיים לא רק בבית הספר, אלא גם במקום שהם לובשים צורה יותר מוחשית, שיש בה מן הטבעיות ומטעם החיים. 

מתוך רשימה בעלון סיום בית הספר (1965).

כתיבת תגובה

מומלצים:

קשר חי וקיים

בשבעה באוקטובר עברנו אסון לאומי. עברנו אסון ישראלי. זה היה רגע גדול של זעזוע שעדיין מורגש אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אך הזעזוע הזה לא

קרא/י עוד »

אני לא סינדרלה

מי מאיתנו לא חלמה להיות סינדרלה. שיבוא יום אחד נסיך ויגלה מי אנחנו באמת, וייקח אותנו מהחיים האפורים שלנו, ילביש אותנו זהב, ויגאל אותנו מהצורך

קרא/י עוד »

חיבוק ממרחק הדורות

אני מפנה מבט גם אל הנשים והאמהות היהודיות שהתמודדו במהלך השנים עם תקופות של מלחמות, פוגרומים ושכול. מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה אותן בתוכי, כאילו צמח לי שם איבר נוסף בבטן…
אני יודעת שהן שם, כמו בובת בבשוקה שנמצאת בתוכי – אמא בתוך אמא בתוך אמא בתוך אמא ואני שואבת מכך נחמה עמוקה.

קרא/י עוד »

בכנות, את מאמינה?

על האפשרות לחינוך למצוות במערכת החינוך כאשר אני חושבת על הנושא של חינוך למצוות אני מוצפת שאלות: איך מלמדים פרקטיקות דתיות? בבית? בכיתה? איך דואגים

קרא/י עוד »