על זיכרון ויציאה לעצמאות

ענבל גרינצוויג

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

התחושה הזו מערבבת בי גאווה ובושה גם יחד – בושה, משום שזה נשמע כאילו "הרווחתי" משהו מהאובדן הכי קשה שחוויתי בחיי, וגאווה, משום שאני יכולה באמת להרגיש את קומתי נזקפת
טקס המעבר עצמו הוא דבר משונה, שמבקש לתת מקום לזמן לחלוף בתהליך שאנו מעדיפים להעלים עין ולכנותו: "טבעי"

כבר יותר מחודש שאני לוקחת חלק בחבורה מופלאה: חבורה יוצרת עצמאות. יחד עם מוס, יעל ועדי אנחנו מנסים לחשוב כיצד נייצר את העצמאות ממש גם השנה, בתוך כל הנסיבות המוזרות האלו. ובעצם, נעצרתי לחשוב, מה יותר מסמל מתחושת עצמאות את היכולת שלנו כחברה בכלל וכקהילה בפרט, להתמודד עם משברים?

הזמן בו הרגשתי שאני "כל יכולה", שאני יכולה לעשות כרצוני, היה לאחר שאחי התאום אבי נהרג בצוק איתן אי שם בקיץ של לפני 6 שנים. זאת כמובן, לאחר מערבולת של תחושות, שכוללות גם יגון, אבל ועצב. רגשות אלו כפועל יוצא של אובדן או טראומה אינם חדשים לנו. זה המקום הרגשי בו צפוי ולעתים אף מצופה שנהיה. אבל לאחר שנת האבל, זמן התכנסות שההלכה החכימה לתת לאבלים על מנת לחזור בהדרגה לחייהם, ולעכל שהם לעולם לא יהיו אותו דבר, אני דווקא חשתי כל יכולה. התחושה הזו מערבבת בי גאווה ובושה גם יחד – בושה, משום שזה נשמע כאילו "הרווחתי" משהו מהאובדן הכי קשה שחוויתי בחיי, וגאווה, משום שאני יכולה באמת להרגיש את קומתי נזקפת, ואת ליבי מתרחב לו לאיטו. אני יכולה להישאר אני אל מול הכל. האמירה שהכי הפחידה אותי במהלך השבעה הייתה, כשחבר רמז לי שיהיה חבל לא לראות אותי יותר מחייכת. זאת כמובן, הקצנה של חשש מפי אדם אוהב, אבל שמחתי לדעת שהחיוך נשאר אותו חיוך, קצת אחרת.

המקום שאנו נמצאים בו כיום – משבר גלובלי שמשפיע גם על כולנו ברמה הלאומית ואף ברמה האישית, טומן בחובו את ההזדמנות לצאת מכאן חזקים יותר. אני לא מתכוונת רק לסחיטת הלימונים ללימונדה, כמו ששמענו בכל פינה בעת האחרונה, אלא גם לתחושת המסוגלות שלנו כאומה, כחברה וכבני אדם. ליכולת שלנו להכיל משברים בצורה טובה, מבוקרת, מפוקסת, ולא להיגרר בעקבותיהם להריסות פנימיות. זו היא נקודה לא ברורה מאליו, כמובן. היא עלולה להשתנות בהינף יד, בזמן שאני כותבת לכם מילים אלו. ועדיין, אופפת אותי תחושת אופטימיות, שאנחנו לא רק נהיה בסדר, אלא גם נהיה יותר טובים.

תהליך החשיבה על טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות של הקהילה שלנו מוזר לי. טקס המעבר עצמו הוא דבר משונה, שמבקש לתת מקום לזמן לחלוף בתהליך שאנו מעדיפים להעלים עין ולכנותו: "טבעי", אם כי אני חשה שאין דבר מלאכותי יותר ממעבר זה. לא זו אף זו, גם הסיטואציה שבה כולנו נהיה ממוקמים בסלון או בחדר שלנו, במקום לחוות יחד את הרגשות מפעמים ממש באוויר, משונה. אנו מתאמצים כבר למעלה מחודש לחשוב יחד איך להכניס את התחושות שצפות בתקופה זו דרך מצלמת רשת, ודרך מדיום שאנו, כקהילת המדרשה, מבקשות ומבקשים לרוב להשאיר מחוץ לחוויות משמעותיות. הניסיון המחשבתי והמעשי הזה מלמד אותי שיעורים גדולים בשבועות אלו, שבהם אני מנסה להכניס את הכאן ועכשיו אל כלי כגון מחשב או מכשיר סלולרי, שלרוב גורם לי רק להתעסק באחר כך. עם כל זאת, ננסה לגעת באוסף החוויות הללו, של זיכרון ועצמאות, מה-24 שעות המשונות בשנה אל תקופה משונה לא פחות, בהיבטים אישיים ולאומיים. ננסה לשים את הלב בתוך המעבר, ולבקש לא רק שלא להתייחס אליו בביטול כטבעי, אלא לייצר אותו יחד, כקהילה אחת, שמורכבות מאלפי פרטים וגוונים.

מתוך המקום הזה והזמן שנייחד לנו, אנו מבקשים לצאת חזקים יותר, כקהילה אחת, שיכולה לחוש בעוצמותיה גם כשקשה, קשה מאוד, ולצאת יחד בבנייה למקומות גבוהים יותר.

מזמינה אתכן ואתכם לקחת חלק במציאות שנרקום רק יחד.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. רועי בן-ברוך

    תודה רבה, ענבל. כתבת יפה ומרגש

  2. ראובן חורון

    כתבת יפה, מאוד מזדהה עם המילים!

כתיבת תגובה

מומלצים:

קשר חי וקיים

בשבעה באוקטובר עברנו אסון לאומי. עברנו אסון ישראלי. זה היה רגע גדול של זעזוע שעדיין מורגש אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אך הזעזוע הזה לא

קרא/י עוד »

אני לא סינדרלה

מי מאיתנו לא חלמה להיות סינדרלה. שיבוא יום אחד נסיך ויגלה מי אנחנו באמת, וייקח אותנו מהחיים האפורים שלנו, ילביש אותנו זהב, ויגאל אותנו מהצורך

קרא/י עוד »

חיבוק ממרחק הדורות

אני מפנה מבט גם אל הנשים והאמהות היהודיות שהתמודדו במהלך השנים עם תקופות של מלחמות, פוגרומים ושכול. מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה אותן בתוכי, כאילו צמח לי שם איבר נוסף בבטן…
אני יודעת שהן שם, כמו בובת בבשוקה שנמצאת בתוכי – אמא בתוך אמא בתוך אמא בתוך אמא ואני שואבת מכך נחמה עמוקה.

קרא/י עוד »

בכנות, את מאמינה?

על האפשרות לחינוך למצוות במערכת החינוך כאשר אני חושבת על הנושא של חינוך למצוות אני מוצפת שאלות: איך מלמדים פרקטיקות דתיות? בבית? בכיתה? איך דואגים

קרא/י עוד »