חיפזון הגאולה

הדברים הבאים הם עיבוד לדרשה שנמסרה בעל-פה בבית פרת ירושלים

ראשית אני חייבת להתוודות. אני לא יכולה לקרוא את הפרשות המספרות על יציאת מצרים מבלי שהדמיון שלי מוכתב על ידי הסרט, המונומנטלי יש לציין, ‘נסיך מצרים’. 

רצף הפרשות שבו אנחנו נמצאים מספר על השלבים המקדימים בתהליך היבנותו של עם ישראל – מאוסף של עבדים לכינון של עם. אלו פרשות שאני משערת שרובנו מכירים אותן היטב, וסיפרנו בהן שוב ושוב בליל הסדר, אבל אני נוטה לגלות כי דווקא כשאנחנו מכירים את הדברים מקרוב, זה במובן מסוים מאלחש את היכולת שלנו לשאול שאלות. 

אז הנה אחת השאלות שברצוני לפתוח מחדש: פרשתנו נפתחת באמירתו של אלוהים כי הוא זה שיכביד את לב פרעה: “כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ (שמות י, א-ב). דבר זה כבר נזכר כמה פעמים בפרשות הקודמות ויופיע שוב בהמשך פרשתנו: הסיבה לכך שאלוהים מחזק את לב פרעה היא בכדי להפגין את גדולתו הן בפני ישראל והן בפני המצריים, כך שככל שיספיק לתת יותר מכות במצרים, כך הוא יוכל להפגין את כוחו ביתר שאת. אני כרגע מניחה בצד את ההנחה הלא פשוטה שעומדת בבסיס אמירה זו, ואת הנפגעים הרבים שכרוכים בדרך זו, אלא אני רוצה לשאול שאלה אחרת. אלוהים מנהל את כל המאורע של שחרור בני ישראל מעבדות ביד רמה ובתכנון מחושב. הוא מתזמן את כל המכות בתזמון מדויק ובהתאם לכך גם את תגובותיו של פרעה. שוב, אני מחזירה אותנו לתמונות מ’נסיך מצרים’ ולמוסיקה הדרמטית שמנוגנת ברקע – אם רצף המכות מנוהל בצורה כל כך קפדנית ודרמטית, איך יעלה על הדעת שהיציאה עצמה, רגע השחרור של בני ישראל ממצרים מתנהל במעין חיפזון לכאורה רשלני? עד עכשיו אלוהים תיזמן את הכל באופן מופתי, אז מדוע היציאה של בני ישראל איננה מתרחשת בהדר ופאר? 

ניזכר בהוראות היציאה שניתנות לבני ישראל לאחר המכה האחרונה, מכת הבכורות. וארצה שנשים את ליבנו לחיפזון המתואר בהן:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ [את בשר הפסח] מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה’ […] וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם […] וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם. (שמות יב, יא – לט בדילוגים)

מדוע בני ישראל לא יוצאים ממצרים בגאון? עד שהגיע הרגע הנכסף, הם אפילו לא מצליחים להכין להם לחם ראוי? שאלה זו מתחזקת לאור מה שמופיע בספר ישעיהו. בנבואת נחמה בה מבשר ישעיהו על הגאולה העתידה הוא מתאר את האופן שבו יצאו בני ישראל מבבל: כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה’ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.(ישעיהו נב, יב).

כמובן שגם חז”ל שמו לב להבדל המרכזי בין גאולת מצרים לבין הגאולה העתידית, וכך מופיע במכילתא, מדרש הלכה לספר שמות: יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון? תלמוד לומר: “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'” (ישעיה נב, יב). (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ז)

שתי צורות הגאולה שונות במהותן. אז כיצד אנחנו יכולים להסביר את יציאת מצרים, מודל הגאולה, שדווקא היא התרחשה בחיפזון? 

רגע לפני שניגש לפרשנות אפשרית ומעניינת לשאלה זו, אני רוצה גם להזכיר לנו שבציווי המאוחר על קורבן הפסח שמופיע בספר דברים כתוב כי יש לאכול אותו על מצות לחם עוני משום החיפזון שבו יצאו בני ישראל ממצרים: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה’ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.  לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (דברים טז, ב-ג)

לפרשנים יש כיוונים מעניינים בנוגע לכינויה של המצה לחם עוני: האם משום שישראל היו עניים? האם משום שעינו אותם? נראה לי שכך או כך, אפשר להגיד כי אכילה בחיפזון היא כשלעצמה מעידה על עניות, בטח בניגוד לאכילה בניחותא (בהסבה) כפי שאנחנו מצווים לאכול בליל הסדר בכדי להרגיש חירותיים. בני ישראל בשלב של אכילת הפסח במצרים עדיין בתודעת עבדים. ויש לשים לב כי החיפזון הוא לא רק התיאור הרגעי של גאולת מצרים, אלא הוא גם חלק משימור הזיכרון. 

והנה, השאלה רק מחריפה, מדוע זוהי הצורה שבה בני ישראל יוצאים ממצרים? מדוע הגאולה מתרחשת בחיפזון? מדוע רגע החירות מתאפיין בעניות?

אני חושבת שאחת התשובות המעניינות והמחדשות היא מפיו של המהר”ל מפראג בספרו גבורות ה’: 

ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות. הלא דבר זה אין קשיא כי העניות בעצמו הוראה על הגאולה שאין ענין הגאולה רק שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו ויש לו צירוף אל זולתי הוא האדון, לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו רק יש לו צירוף אל קנינו ואין בזה גאולה, אבל הדבר שיש בו עניות ואין לו קנין רק עומד בעצמו שייך בו גאולה, כי אילו היה המצה שהיא לחם עוני מורה על בני אדם שהם בני חורין היה לך לשאול והלא אין העניות סימן חירות כלל, אבל לחם עוני הזה הוא בא על עצם היציאה לחירות ועצם היציאה לחירות אינו כי אם בהסתלק ענין הצירוף שלא יהיה נמצא הצטרפות כלל וכאשר אין כאן הצטרפות אז נמצאת גאולה, ולפיכך צוה לאכול לחם עוני שהוא המצה בליל היציאה בעבור שאין במצה רק עצם הלחם ולא יצטרף בו דבר מן שאור והוא כמו עני, כדי שלא יהיה נמצא כלל שום צירוף בלילה שבו הגאולה ואז יקנו הגאולה שהוא סלוק הצירוף, […] כלל הדבר כל ענין הגאולה הסתלקות מזולתו לעמוד בעצמו ולא יהיה להם צירוף וחבור אל זולתו, […] ומזה תבין כי הכתוב הוא כפשוטו “שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים”, פירוש שתאכל לחם עוני שהוא הלחם העומד בעצמו ואין לו הצטרפות אל זולתו ולמה תאכל זה הלחם כי בחפזון יצאת ממצרים, וענין החפזון הוא מהירות ואין בו עכוב והמשך זמן, […] כי אין גאולה רק כאשר אין כאן צירוף […]

המהר”ל מסביר כי העניות היא חלק אימננטי לגאולה. הגאולה מתבטאת רק “כשאין שום צירוף אל זולתו”. כך העבד לא עומד בפני עצמו משום שהוא מצורף לאדון שלו, אך בעצם גם האדון העשיר לא עומד בפני עצמו משום שהוא תלוי בעבד שלו. רק הדבר שיש בו עניות הוא הדבר שעומד בפני עצמו, שלא תלוי בדבר, בו שייכת הגאולה. כך המצה, שהיא לחם עוני, הדבר הכי מתומצת (מלשון מיצוי), שמעידה על חיפזון, מצביעה דווקא על בני אדם שבדרך להיות בני חורין. במילים אחרות, הגאולה הייתה צריכה להתרחש דווקא בחיפזון כי חיפזון אין בו תלותיות. הגאולה לדברי המהר”ל היא “סילוק הצירוף”, ניתוק כל קשר וחיבור למה שמחוצה לנו. לכן דווקא החיפזון אין בו הצטרפות, אין בו עיכוב. 

אני חושבת שהמהר”ל חושף בפנינו משמעות עמוקה על מהותה של הגאולה. הגאולה היא היכולת לזקק את העצמי. האפשרות שלנו להיגאל תלויה ביכולת שלנו לקלף מעל עצמנו את מה שהוא לא אנחנו, את מה שהוא לא המהות שלנו. בדיוק כמו המצה המקולפת מכל תוסף שהוא, הלחם הבסיסי ביותר, כך הגאולה שלנו תלויה ביכולת שלנו להתחבר לזהות המתומצתת ביותר של עצמנו. 

הגאולה היא רגע. רגע בתוך תהליך ולא סיומו של תהליך. היא רגע בדרך לחירות. אני נדרשת לזקק ולבודד את העצמי שלי, לא להיות מצורפת. חירות היא כבר היותי מצורפת. ואולי בכדי שהצירוף יהיה נכון אני זקוקה לרגע הזיקוק. 

במובן זה אני גם יכולה להבין באופן טוב יותר את הגאולה אל המרחב המדברי. הגאולה של בני ישראל ממצרים היא לתוך מדבר, אל תוך הריק. שם הם בונים את עצמם מחדש לעבר היותם עם. יש כאן תהליך של זיקוק העצמי ברגע הגאולה שרק לאחריו ניתן יהיה לצרף ולבנות. 

וארצה לסיים בדבריו הנפלאים של אלחנן ניר:

בערבו של הפסח בודקים את החמץ לאור הנר. בודקים לאור הנר את כל העצמים שבתוכנו, מוציאים את כל שיש בנו, את הכוחות והיכולות והרצונות והחלומות, מנתקים ומבודדים אותם זה מזה, ומניחים אותם על השולחן. מסתכלים עליהם, פוקחים עיניים ומשתהים. ושואלים. ומותרת לנו ההשתהות כי אנחנו עדיין ילדים, ולילד הרי מותר להשתהות ולחלום. וכעת אנחנו משוחררים מן ההתניות הקבועות והקובעות, שרכשנו לנו במשך כל השנה, ופנויים לתת מקום לרוח אחרת וחדשה לחלוטין לעבור בנו. וגם פנויים לתת לאליהו, הנביא האגדי, השונה בתכלית מאליהו של השנה שעברה, לדפוק על דלתותינו ולחולל בנו פלא ולהעיר אותנו לנֵס. (מתוך: ‘להוליד את הרוח’, אלחנן ניר)

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

כתיבת תגובה