זה לא נגמר עד שסבא שר

ניב שפירא

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

כשהגיעו לאיטליה, הדבר הראשון שעשה היה לקנות כרטיס לאופרה דון ג'ובאני בתיאטרון לה סקאלה
במשך שנים הוא וסבתא היו מכניסים את אמא ואת "דוד נן" לפיאט 500 שנת 68' ונוסעים לנהריה רק כדי לרכב בכרכרה רתומה לסוס.

ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס), לראות אותו מרקיד את אצבעו מחוץ לקצב ומהמהם תווים אקראיים בחדווה כה רבה זו חוויה בפני עצמה, אך עד שסיפר לי את סיפור הכרכרה מעולם לא הבנתי מאיפה מגיעה אהבתו זו, הרי סבא במקצועו לפף מנועים ובנו של חייט, לא בדיוק הבוהמיין המצוי. סבא ומשפחתו עלו לארץ אחרי המלחמה, הוא למד בתיכון בישראל ואז התגייס לשריון. כשהשתחרר הוא נסע עם כמה חברים לטיול אחרי צבא באירופה. כשהגיעו לאיטליה, הדבר הראשון שעשה היה לקנות כרטיס לאופרה דון ג'ובאני בתיאטרון לה סקאלה. ייתכן שתשאלו את עצמכם איך משתלב שריונר בטיול אחרי צבא באופרה במילאנו, אך זה רק משום שלא ראיתם את סבא מפלרטט, בגילו המופלג, עם מלצריות טוסקניות צעירות בתמהיל מוזר של איטלקית ורומנית. או אז יוצא ממנו כל הדון ז'ואן, חיוך ממזרי עולה על שפתיו וניגונים רומאניים נשמעים כאילו כתב מוצרט את התפקיד הראשי במיוחד בשבילו.

לקראת סוף המאה ה-19 התמודדו ערים רבות בעולם מול בעיה קשה – אמצעי תחבורה עיקרי היה כרכרות רתומות לסוס, אך לסוסים, כמנהג בעלי החיים, יש צרכים ותהליכי חיים, וכך קרה שערים רבות בעולם התמלאו בצואה, שתן וגוויות של סוסים. בעיה זו זכתה בשם 'משבר הסוסים הגדול של 1894' ועיתון טיימס ניבא כי "בעוד חמישים שנה, כל רחוב בלונדון ייקבר תחת תשעה מטרים של זבל סוסים". מיטב המוחות נקראו למצוא פתרון לבעיה, אך הוא הגיע ממקום לא צפוי – בשנת 1912 החל הנרי פורד לייצר מכוניות בייצור המוני, וכך, סוסים יקרים, חלפה לה תהילת עולם. סבא לא זוכר שהיו מכוניות בתקופתו בבוקרשט של לפני המלחמה ('טרמווי' דווקא היה), ובמשך שנים הוא וסבתא היו מכניסים את אמא ואת "דוד נן" לפיאט 500 שנת 68' ונוסעים לנהריה רק כדי לרכב בכרכרה רתומה לסוס.

השבוע לקחתי את סבא למחזמר 'כנר על הגג' בתיאטרון הצפון בכיכובו של נתן דטנר. זו הפעם השלישית שהוא צופה בו. הפעם הראשונה הייתה בתל אביב בכיכובו של חיים טופול, אז גם אחיו של סבא, שהיה נגן חצוצרה, ניגן בתזמורת שליוותה את המחזה. סבא מספר שהתזמורת ישבה בקדמת הבמה והתפאורה התחלפה (וכהמחשה לכך סיפר בהתלהבות "ב'לו הייתי רוטשילד' כשטוביה שר:

הייתי אז בונה לי בית מאבן,
בית נאה, עם גג אדום,
שלוש שורות מדרגות על יד הקיר.
ובאחת – רק עולים,
בשניה – רק יורדים,
השלישית לא תוביל לשום מקום,
רק שידעו שזה ביתו של גביר!

באמת הכניסו לבמה שלושה גרמי מדרגות!"). הפעם התפאורה לא התחלפה, התזמורת ישבה מאחורי הקלעים (לטענת סבא, היה זה בכלל פלייבק), ותיאטרון הצפון הוא לא היכל התרבות ובטח שלא לה סקאלה. ובכל זאת, השירים אותם שירים, נתן דטנר אותו נתן דטנר כבר אי-אלו שנים, והיידישקייט אותו יידישקייט.

עוד שבוע אני טס לאיטליה. הדבר הראשון שאעשה כשאנחת (טוב נו, לא הראשון) יהיה לקנות כרטיסים לאופרה. בצבא טסתי עם כמה חברים לבוקרשט, ובין החשפניות שצצות ב-11 בלילה לבין הבניינים הקומוניסטיים (נוט אקסקטלי דה טיים אוף מיי לייף), היו כמה פנינים שהתחבאו, ובהן בניין האופרה הלאומית הרומנית. לא היו סוסים, גם בנהריה כבר אין סוסים, פיאט 500 שמורה לבנות טובים וה'טרמווי' הפך ל'רכבת הקלה'.

בדרך חזרה מהמחזה, סבא קרא שמעלים את צלילי המוסיקה בתיאטרון הצפון. אניה בוקשטיין תהיה ג'ולי אנדרוז, גם ג'ולי אנדרוז הייתה פעם מרי מרטין. סבא רצה שנלך. נלך, האצבע של סבא תמשיך לרקד מחוץ לקצב והמהומו לא יתאם ללחן. מסורת.

כתיבת תגובה

מומלצים:

קשר חי וקיים

בשבעה באוקטובר עברנו אסון לאומי. עברנו אסון ישראלי. זה היה רגע גדול של זעזוע שעדיין מורגש אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אך הזעזוע הזה לא

קרא/י עוד »

אני לא סינדרלה

מי מאיתנו לא חלמה להיות סינדרלה. שיבוא יום אחד נסיך ויגלה מי אנחנו באמת, וייקח אותנו מהחיים האפורים שלנו, ילביש אותנו זהב, ויגאל אותנו מהצורך

קרא/י עוד »

חיבוק ממרחק הדורות

אני מפנה מבט גם אל הנשים והאמהות היהודיות שהתמודדו במהלך השנים עם תקופות של מלחמות, פוגרומים ושכול. מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה אותן בתוכי, כאילו צמח לי שם איבר נוסף בבטן…
אני יודעת שהן שם, כמו בובת בבשוקה שנמצאת בתוכי – אמא בתוך אמא בתוך אמא בתוך אמא ואני שואבת מכך נחמה עמוקה.

קרא/י עוד »

בכנות, את מאמינה?

על האפשרות לחינוך למצוות במערכת החינוך כאשר אני חושבת על הנושא של חינוך למצוות אני מוצפת שאלות: איך מלמדים פרקטיקות דתיות? בבית? בכיתה? איך דואגים

קרא/י עוד »