בכנות, את מאמינה?

על האפשרות לחינוך למצוות במערכת החינוך

מרב יופה

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

על האפשרות לחינוך למצוות במערכת החינוך

כאשר אני חושבת על הנושא של חינוך למצוות אני מוצפת שאלות: איך מלמדים פרקטיקות דתיות? בבית? בכיתה? איך דואגים שהמעשה לא יהיה מנותק מהמהות? איך לא גורמים לתחושה של הכרח, של כפייה? ומה מקומה של האמונה בכל זה?
גישתו החינוכית של הרב קוק ביחס למצוות רואה בטעם ההלכתי של המצווה ובטעם המהותי, הרוחני שלה, דבר אחוד, המורכב משני היבטים שרק יחד יוצרים מציאות שלמה:
"האמונה היא הקישור אל המציאות כישות אחת בעלת סדר, הרמוניה והתעלות תמידית. המפגש עם האל הוא המפגש עם המציאות ועבודת האל היא הדרך להיפתח לאותה מציאות, לרומם אותה ולהיות מתאימים לכל שאר פרטי החיים שבה. לחוש את זרם החיות והשירה של העולם זורם גם בתוכנו וממלא אותנו ברצון להיות חיים יותר, שמחים יותר, משוכללים וטובים יותר והרמוניים יותר כלפי הבריאה שסביבנו." (האמונה במשנת הרב קוק, יאיר שטראוס על פי ספרו של הרב קוק 'דעת אלהים').
קשה לתת פירוש אחד, בהיר לשורות הללו, שנוגעות בקשר העמוק בין אמונה לבין החיים והמציאות המעשית הממשית, ואני בוחרת לא להיכנס כאן לדיון הרחב בשאלת תפקידה של האמונה בפרקטיקה דתית. עם זאת, לאור השורות האלו, אניח כאן שהאמונה מהווה בסיס חשוב בחינוך למצוות. בעקבות כך אשאל – איך מחנכים לאמונה?
"כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, ט"ז).
ישנה גישה שתטען כי יש להכריח את הילד לבצע את המצווה. חינוך בגיל צעיר צריך להתמקד בהקניית ידע תוכן. ידע תוכן הוא מושג שהגדיר שולמן (1967) שכוונתו הוא גוף הידע שהמורה מלמד, הנושא או התחום בו המורה צריך להיות מומחה כדי ללמדו. מכאן שידע התוכן בחינוך למצוות יהיה ההלכה כפשוטה. החינוך בשלבי חינוך בסיסיים צריך להתמקד בקיום המצוות מתוך חובה והתמדה בפרקטיקה, כדי "להבין דרך הגוף". כך, בבגרות יהיה לנער בסיס ממנו יוכל להבין את עומק הדברים. לפי גישה זו, אדם מחויב לתורה בצורה מלאה, ומתוך המחויבות למכלול נדרש לבצע את כל המצוות גם אם לא מבין את משמעותן. כאשר ספר החינוך כותב "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" הוא מציג את הטענה כי חיוב קיום המצוות בגיל צעיר יוביל את האדם בבגרותו להיות בתודעה יותר עמוקה ולהתחבר למצווה באופן פנימי, אמוני ועמוק.
לאורך המשך הדברים נסתכל על תפילה כמקרה בוחן למצווה שאדם דתי נדרש לבצע ולשאלה מה תפקיד בית הספר בחינוך לקיום המצווה. לפי הגישה הזו בית הספר צריך לחייב את התלמידים לקחת חלק פעיל בתפילה כל בוקר. גם במקרה שהילד או הנער לא מרגיש חיבור הוא נדרש להתפלל פשוט כי זו חובתו.
השאלה שעולה בתגובה לגישה זו היא האם ההכרח בילדות לא מוביל בבגרות דווקא לתחושת כפייה, לאנטגוניזם שבזמנו יגרום לריחוק מקיום מצוות בכלל?.
"כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ;" (אגרת הרמב"ן).
לגישה השנייה אקרא הגישה המהותית מכיוון שתציע לזקק מכל מצווה את המהות, התכלית, שלה. גישה זו תציע לתרגם את המעשה למושגים שילדים מבינים. לתת משמעות לכל פרקטיקה דתית ומתוך ההבנה, הילד יתחבר למצווה. עבור כל פרקטיקה דתית שנלמדת בכיתה התלמידים יצטרכו לחקור בעצמם או ללמוד יחד עם המורה את שורש המצווה ומתוך הבנת ה'למה' ירגישו מחויבים לקיום המצווה ולמשמעותה.

אם נבחן את ההתייחסות של גישה זו לחינוך לתפילה, תפקיד המורה יהיה לחקור את מקור התפילה. לשאול את התלמידים מה הסיבה להתפלל, לבחון את סידור התפילה ולנסות להבין מה כל חלק בו אומר לי באופן אישי כאשר אני מתפללת.

גישה זו מציפה מספר שאלות, החל בשאלות פרקטיות כמו למי יש זמן ללמוד על כל אחת מהמצוות הרבות שאנחנו נדרשים להן? דרך שאלות עקרוניות כמו מה עושים עם מצווה שסיבתה לא ברורה? האם מקיימים מצווה שמהותה לא רלוונטית לחיינו בעולם מודרני היום, או איך ניתן להסביר את חשיבותה? אם העיסוק הוא סביב המשמעות, האם ניתן לבצע פרקטיקה אחרת שמתאימה יותר לאותה המהות?

ר' צדוק מלובלין ניגש למצוות בצורה אחרת ואומר שיש להסתכל על כל דבר כאילו יש בו פרד"ס (פשט, דרש, רמז וסוד):
"בכל דבר יש פרד"ס. פשט הוא עשיות כל התורה ומצוות בפועל ממש. ורמז הוא הרמיזות שבלב שנעשים מאותם הפעולות. כענין חרש רומז ונרמז (גיטין נ"ט א) שהרמז הוא רומז על המכוון שבלבו שאי אפשר לו להוציאו לפועל. וכן כל העבודות הם רמיזות למה שבלב. דרך משל מצות צדקה בפועל ורמיזתה בלב להיות דבוק במדת רחמנות של השם יתברך לרחם על הבריות ולהשפיע לזולתו. ודרוש הוא הכוונה מצד החכמה שבמוח לדעת איזה לימוד מחודש דחכמה וידיעת השם יתברך נולד מעובדא זו במוחו. ואחר שמשיג שלושה אלו כלי המעשה גומרים ולב חומד ועין רואה חכמת הדבר אז זוכה לסוד שהוא ענין מה שאמרו (קידושין מ"א א) לאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה: הטעם על דרך (תהלים ל"ד ט') טעמו וראו וגו' נקרא סוד שאי אפשר להסביר לחבירו טעם שהוא מרגיש בחכו כענין שאמרו (אבות דר' נתן פרק ל"ז) שנים אוכלין מקערה אחת כל אחד טועם לפי מעשיו. כי הטעם אין שוה בכל אחד וזה נקרא סוד כידוע שהוא מה שאי אפשר להגיד כלל. כי מה שאפשר להגיד הרי אחר שהגיד שוב נודע גם להאחר ואיך הוא סוד וסתר ושנאמר בו (תהלים כ"ה י"ד) סוד ה' ליראיו או (משלי ג' ל"ב) ואת ישרים סודו. ועל כרחך שהוא דבר שגלוי למי שזוכה לבד ואי אפשר לגלותו כלל. וזהו הטעימה שכל אחד טועם לפי חלקו." (ר' צדוק הכהן מלובלין -צדקת הצדיק אות קעז)
ר' צדוק מציע לבחון את כל מצוות התורה שמקיים אדם לפי פרד"ס. 'פשט' הוא המצווה בפועל. 'רמז' הוא הדבר שהמכווין את ליבו לעשייה, מה שגורם לאדם לפעול ברגע מסוים. 'דרש' הוא הלימוד, מעשה קודם למצווה שמוביל את האדם להכיר את המצווה והלכותיה. 'סוד' הוא הטעם למצווה, רובד עמוק באדם שמוביל אותו לרצון לעשות מעשה. האחרון הוא המקום הפנימי באדם שלא ניתן להסביר, יש שיקראו לו אמונה.
מכיוון שהסוד הוא דבר פנימי לאדם שלא ניתן להבינו, גם אי אפשר לחנך ילד לאותו סוד. ואכן כששאלתי את עצמי מה מוביל אותי לקיום הלכה לא הצלחתי לענות, לא מצאתי את המילים לדייק מה המקור האמוני שלי. מילותיו של ר' צדוק עזרו לי להבין את הקושי בחינוך ילדים למצוות מתוך אמונה. ההגדרה כ"סוד" הופכת את הרצון של המחנך ליצור בילד מקור פנימי חזק שינחה אותו לשאיפה יומרנית.
ניקח לדוגמה את התפילה, גישה זו תדרוש מהמורה להתפלל. כדי להבין את התפילה הן מבחינה פרקטית והן מבחינה מהותית הילד צריך לראות מבוגר מתפלל בצורה כנה. מתוך בחינת מקור ה"סוד" באדם אחר יוכל הילד לבחון את עצמו ולנסות למצוא חיבור פנימי.
השאלה שעולה בעקבות כך היא אם המקור הוא אכן פנימי לילד, מה התפקיד של המורה בכל זה?
מתוך דבריו של ר' צדוק, אני מסיקה כי תפקיד המורה הוא לשמש לנער מודל, ואם האמונה היא בגדר 'סוד', מכאן שגם דרך ההוראה גם היא צריכה להכיל רובד 'נסתר'. המורה לא יכול להכריח את תלמידיו להאמין בכנות, אך כאשר המורה מתנהל בכיתה בהלך רוח מסוים משהו מדמותו עובר לסביבה. כאשר המורה בעצמו יהיה אדם מאמין שמקיים את מצוות התורה בפועל מתוך תודעה מהותית, הילד יוכל ללמוד ממנו. אני זוכרת מורה אחת שהייתה בבית הספר בו למדתי שלא הסכימה להתחיל שיעור לפני שהכיתה נקייה, בשיעור הראשון היא אמרה לנו את זה. בכל שיעור שנכנסה התחילה לנקות את הכיתה וכמובן שהצטרפנו אליה. אני רואה ערך גדול בכך שהיא לא "דיברה על…" אלא "חיה את..". אני חושבת שתפקידו של מורה להראות לתלמידים דמות חיה שמקיימת את הערכים עליהם מדברת ובנושא שלנו דמות שחיה מתוך אמונה ואורח חיים דתי. המורה צריך לגרות את התלמידים ללמוד על המצוות או לעודד אותם לעשייה, לחשוף אותם לעולמו ולהיות עבורם דמות לחיקוי. כאשר אני שמה את דמות המורה במרכז אני נדרשת לשאלה האם כל המורים בבית הספר צריכים להיות זהים? דומים באמונתם זה לזה? לאמונה של ההורים? ומה בדבר בית ספר משלב המורכב ממורים שאמונותיהם מגוונות?
לדעתי יתכן שדווקא בית ספר בעל מגוון של מורים נותן מענה למגוון התלמידים הלומדים בו. כאשר כל מורה מביא משהו כנה מאמונתו האישית התלמידים מכירים את המורכבות שקיימת בעולם בכלל ובעולם הדתי בפרט. אין ספק ששיח עם מורה חילוני מאתגר את החובה שבקיום המצוות, אבל בו בזמן מעניק לילד את אפשרות הבחירה בדבר ומוריד את תחושת הכפייה. לתחושתי מגוון הדעות באותו מרחב הוא שמאפשר לכל אחד להיות כן, או להיות הוא עצמו.
מהגישות שהצגתי כאן אפשר לחלק גישות חינוכיות שבית ספר יכול לפעול בהן. הראשונה היא קיום הלכה ללא עוררין. השנייה היא תרגום ההלכה ללימוד המהות, התאמת ההלכה לחיינו. השלישית היא שבית הספר יהיה מורכב ממורים בעלי אמונה תמימה שיהוו מודל, ייצוג במרחב. לדעתי המורים צריכים להכיר בכוח ההשפעה הרב שיש להם על התלמידים בעצם עמידתם מולם. בית הספר צריך לעודד את המורים להיות אמיתיים ולהציג דמות שלמה וכנה, וכך מגוון המורים יקיים התרחשות חיה עם מגוון התלמידים.

כתיבת תגובה

מומלצים:

קשר חי וקיים

בשבעה באוקטובר עברנו אסון לאומי. עברנו אסון ישראלי. זה היה רגע גדול של זעזוע שעדיין מורגש אצל כל אחד ואחת מאיתנו. אך הזעזוע הזה לא

קרא/י עוד »

אני לא סינדרלה

מי מאיתנו לא חלמה להיות סינדרלה. שיבוא יום אחד נסיך ויגלה מי אנחנו באמת, וייקח אותנו מהחיים האפורים שלנו, ילביש אותנו זהב, ויגאל אותנו מהצורך

קרא/י עוד »

חיבוק ממרחק הדורות

אני מפנה מבט גם אל הנשים והאמהות היהודיות שהתמודדו במהלך השנים עם תקופות של מלחמות, פוגרומים ושכול. מאז השבעה באוקטובר אני מרגישה אותן בתוכי, כאילו צמח לי שם איבר נוסף בבטן…
אני יודעת שהן שם, כמו בובת בבשוקה שנמצאת בתוכי – אמא בתוך אמא בתוך אמא בתוך אמא ואני שואבת מכך נחמה עמוקה.

קרא/י עוד »

בכנות, את מאמינה?

על האפשרות לחינוך למצוות במערכת החינוך כאשר אני חושבת על הנושא של חינוך למצוות אני מוצפת שאלות: איך מלמדים פרקטיקות דתיות? בבית? בכיתה? איך דואגים

קרא/י עוד »