בית של עץ החיים ובית של עץ הדעת

לו היינו יושבים זה מול זו, היה מעניין אותי לשמוע איזו תמונה עולה לכל אחד ואחת לשמע המילה "בית". אסוציאציה, דימוי, תמונה, זכרון. בראשי שלי עולות מילים כמו "חמים", "מוכר". עולות תמונות של אוכל חם, עולה המשפט "מקום שאפשר לנוח בו". כשאני חושבת על בית, אני חושבת על אקס טריטוריה של עולם העשייה, אקס טריטוריה של עולם התפקידים והתפקודים. על מרחב של אהבה ללא תנאי בו אנחנו מוזמנים לפשוט את החזות הייצוגית שלנו ואת הזהות הפועלת בעולם, ולהיות לרגע מי שאנחנו, במלואנו. אני מאמינה שרובנו חולקים משאלת לב עמוקה לזרוק את הנעליים בכניסה, להניח את עצמנו על הספה הרכה ולהרגיש שאנחנו ממש בסדר כפי שאנחנו.
בקבלה ובחסידות המושג "עץ החיים" מסמל אחדות, דבקות, קיום שלם וחלומי בו הכל מחובר, יונק משורש הקיום. כשאני חושבת על הבית האינסופי והאוהב המתואר לעיל, אני מדמיינת בעיקר בית נוסח "עץ החיים" השלם, עוטף, אחדותי.

אבל בבית שלי הפרטי התנפצה שלשום כוס על הרצפה, ונלווה להתנפצות התקף כעס מהול בלחץ להוציא ילדים בזמן. בבית של מי מאיתנו יש ריבים עם שותפ/ה מעצבנ/ת, או פלישות מן החוץ של עבודה שלא נגמרת וצפצופי וואטסאפ. בבתים שלנו יש גם בדידות לעת ערב, או שיפוטיות של בני הבית על מי ומה שאנחנו, או שיפוט שלנו על אחרים. במובן הזה הבתים שרובנו חיים בהם הם בתים של "עץ הדעת טוב ורע", העץ שמסמל את השניות, את הפירוד, את ההתהפכות בין טוב לרע, בין דין לחסד.

ברגעים פחות פוטוגניים של מרחב הבית, עולה בי מחשבה ראשונה שיש כאן שיבוש. שהיה אמור להיות כאן משהו אחר. שהיה צריך להיות נעים, מסודר, רגוע, לא סוער. שהייתה אמורה להיות לי סבלנות, שהיו אמורים להיות תמיד סירים מלאים על הגז, שכאשר אני אהיה גדולה יהיה לי בית אמיתי (אגב, מה שמור לכם בפלאפון תחת השם "בית"?), שאחרים טובים ממני בלהיות בית ולהוות בית.

כשאני חומלת על עצמי, אני מוכנה לשקול את האפשרות שהבית שלי לא אמור להיות כך או אחרת, אלא נברא כמרחב שמאפשר לכל מי ומה שבו להתקיים כפי שהם, בלי סינון ובלי טבלאות ציונים. ויש מקום לעצבני כפי שיש מקום לנינוח, יש מקום לבלאגן כפי שיש מקום לסדר, ויש מקום גם לאכזבות ולצער העולה מן הפער. האם אני מוכנה להכניס גם את הרגשות האלה ולארח אותם בבית שלי? האם אני מוכנה לקבל את בית "עץ הדעת" המתהפך והמשתנה שלי?

ישנן דרכים לחבר בין שני חלקי הבית, זה של עץ החיים וזה של עץ הדעת. יש אפשרות לשים לב ולהוקיר רגעי בית קטנים בתוך המציאות המשתנה והבלתי יציבה. לתת מבט לשקיעה באמצע תליית כביסה. להתענג על עוד כמה דקות שינה במיטה הנעימה. לשמוח על הקשבה רחבה וסבלנית שנפתחה לי באמצע היום. רגעי "הגעתי, אני בבית". לא רחוקים ומדומיינים, אלא ממש ועכשיו. ואפשר גם לתת מקום לכמיהה בלתי ממומשת, לבית שזכור לי מאי פעם או מאי אז מחוץ לזמן. להתגעגע אליו, לכאוב על היעדרו, להודות שאני רוצה ממנו יותר. הכמיהה יכולה להיות מצפן ושער, להאיר באור חוזר את מציאות חיי.

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

כתיבת תגובה