שמואל כהן
הפרק הוקלט לפני השבעה באוקטובר 2023
הפרק הוקלט לפני השבעה באוקטובר 2023
הפרק הוקלט לפני השבעה באוקטובר 2023
הפרק הוקלט לפני השבעה באוקטובר 2023
מתוך: “גילוי וכיסוי בלשון”
– חיים נחמן ביאליק –
הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; “מה” נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו “מה”, שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – “בלימה – בלום פה מלדבר”.
אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה“תהו” האפל, עם אותה ה“בלימה” פנים אל פנים בלי חציצה. “כי לא יראני האדם וחי” – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”, קלפה סוגרת בתוכה טפה אפלה של “תיקו נצחי”.
מתוך: “המורה”
– פרנק מק’קורט –
הנה הם באים.
ואני לא מוכן.
איך יכולתי להיות מוכן?
אני מורה חדש ולומד תוך כדי עבודה.
ביום הראשון בקריירת ההוראה שלי כמעט פוטרתי בגלל אכילת סנדוויץ’ של תלמיד תיכון. ביום השני כמעט פוטרתי מפני שהזכרתי אפשרות של ידידות עם כבשה. חוץ מזה לא היה דבר ראוי לציון בשלושים שנותי בכיתות בתי הספר התיכוניים של ניו יורק.
תכופות פקפקתי אם אני בכלל צריך להיות שם. בסוף התפלאתי איך החזקתי מעמד שנים רבות כל־כך.
בעיית הסנדוויץ’ התחילה בזה שילד ושמו פיטי קרא בקול, למישהו מתחשק סנדוויץ’ מורטדלה? אתה רציני? אמא שלך בטח שונאת אותך, מה היא נותנת לך כאלו סנדוויצ’ים? פיטי זרק את שקית הנייר החומה עם הסנדוויץ’ בתוכה על המבקר, אֶנדי, וכל הכיתה הריעה. מכות, מכות, הם אמרו. מכות, מכות. השקית נחתה על הרצפה בין הלוח ובין השולחן של אנדי בשורה הראשונה.
עד כה עמדתי מאחורי שולחן המורה וכעת ניגשתי והשמעתי את הצליל הראשון בקריירת ההוראה שלי. הֵיי. ארבע שנות השכלה אקדמית באוניברסיטת ניו יורק, והדבר היחיד שעולה בדעתי הוא “הֵיי”.
אמרתי פעם נוספת. היי.
הם התעלמו ממני. הם היו עסוקים בקידום הקטטה שתהרוג את הזמן ותסיח את דעתי מן השיעור שאני אולי מתכנן. ניגשתי אל פיטי והכרזתי את ההכרזה הראשונה שלי כמורה, תפסיק לזרוק סנדוויצ’ים. פיטי והכיתה נראו מופתעים.
המורה הזה, מורה חדש, הפריע הרגע ללכת פה מכות. מורים חדשים צריכים להתעסק בעניינים ששייכים להם או לשלוח מישהו לקרוא למנהל או לאחראי משמעת, וכל אחד יודע את זה שנים לפני שהוא בא לְפּה. וזה אומר שבזמן שמחכים אפשר ללכת מכות כמו שצריך. חוץ מזה, מה כבר אפשר לעשות עם מורה שאומר לך להפסיק לזרוק סנדוויצ’ים אחרי שכבר זרקת את הסנדוויץ’?
בֶּני צועק מהשורה האחרונה. היי, המורה, הוא כבר זרק ת’סנדוויץ’. זה לא יעזור להגיד לו עכשיו לא לזרוק ת’סנדוויץ’.
הסנדוויץ’ כבר בין כה זרוק על הרצפה.
הכיתה צחקה. אין בעולם דבר מטופש יותר ממורה שאומר לכם אל תעשו כך וכך אחרי שכבר עשיתם. אחד הבנים מכסה את הפה ואומר, טמבל, וידעתי שהוא התייחס אלי. התחשק לי להעיף אותו מהכיסא שלו, אבל בזה תסתיים קריירת ההוראה שלי. חוץ מזה, היד שכיסתה את פיו היתה ענקית, והשולחן שלו היה קטן מדי לממדי גופו.
מישהו אמר, הֵיי, בֶּני, תגיד, אתה עורך דין או מה? והכיתה שוב צוחקת. כן בי־דיוק, הם אומרים וממתינים למהלך שלי. מה יעשה המורה החדש הזה? מרצים לחינוך באוניברסיטת ניו יורק אף פעם לא נתנו הרצאות בנושא הטיפול במצבי סנדוויצ’ים מעופפים. הם דיברו על תיאוריות ופילוסופיות בחינוך, על ציווּיִים מוסריים ואתיים, על הצורך להתייחס אל הילד כשלמות, על הַגֶשטַאלט, אם לא אכפת לכם, על צרכיו של הילד, אבל אף פעם לא על רגעים קריטיים בכיתה.
האם עלי לומר, פיטי, בוא הנה, תרים את הסנדוויץ’, כי אם לא אז…? אולי עלי להרים אותו בעצמי ולהשליך אותו לפח האשפה כדי להפגין את הבוז שאני רוחש לאנשים שזורקים סנדוויצ’ים בעוד מיליונים ברחבי העולם גוועים ברעב? הם מוכרחים להכיר בזה שאני הבוס, שאני קשוח, שאני לא מוכן שהם יטפסו עלי.
הסנדוויץ’, בנייר פרגמנט, היה מונח בחלקו מחוץ לשקית, והניחוח אמר לי שיש בו יותר ממורטדלה בלבד. הרמתי אותו וקילפתי אותו מהעטיפה. הסנדוויץ’ לא היה אחד מאותם סנדוויצ’ים רגילים שבהם פרוסת נקניק תחובה בין שתי פרוסות של לחם אמריקני לבן תפל.
הלחם היה כהה ועבה, לחם שאפתה אם איטלקייה בברוקלין, לחם מוצק דיו להחזיק פרוסות של נקניק מוטרדלה עשיר, מכוסה בשכבות של עגבנייה, בצל ופלפל, מוזלף בשמן זית וגדוש במלפפונים חמוצים קצוצים דק־דק המסחררים את הלשון.
אכלתי את הסנדוויץ’.
זאת היתה פעולת ניהול הכיתה הראשונה שלי. פי הפקוק בסנדוויץ’ ריתק את תשומת לבה של הכיתה. הם פקחו לעומתי עיניים נדהמות, שלושים וארבעה בנים ובנות, גיל ממוצע שש־עשרה.
ראיתי את ההתפעלות בעיניהם, המורה הראשון בחייהם שהרים סנדוויץ’ מהרצפה ואכל אותו לנגד עיניהם. איש הסנדוויץ’. בילדותי באירלנד התפעלנו מאחד המורים אשר מדי יום קילף ואכל תפוח וגמל לילדים הטובים בקליפה הארוכה. הילדים האלה הביטו בשמן שטפטף מסנטרי אל העניבה שקניתי בשני דולר בכולבו קליין.
פיטי אמר, מה, המורה, אתה אכלת לי את הסנדוויץ’.
ל? ליקקתי את אצבעותי. אמרתי, המממ, קימטתי את השקית ונייר הפרגמנט לכדור נייר והעפתי אותו לפח האשפה. הכיתה הריעה.
הכיתה אמרה לו, שתוק. אתה לא רואה שהמורה אוכל? ליקקתי את אצבעותי. אמרתי, המממ, קימטתי את השקית ונייר הפרגמנט לכדור נייר והעפתי אותו לפח האשפה. הכיתה הריעה.
אוּה־אָה, הם אמרו, הופה, לא רע, וגם ג־דו־ל. ראיתם מה הלך פה.
הוא אוכל ת’סנדוויץ’. הוא פגע בפח. אוּה־אָה.
אז זה נקרא ללמד? כן, גדול. הרגשתי כמו גיבור. אכלתי את הסנדוויץ’. קלעתי לתוך הפח. הרגשתי שאני יכול לעשות הכול עם הכיתה הזאת. חשבתי שהם בכיס שלי. מצוין, חוץ מזה שלא ידעתי מה לעשות הלאה.
שמואל כהן
אני המזרחית / עדי קיסר
אֲנִי הַמִּזְרָחִית
שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים
אֲנִי הַמִּזְרָחִית
שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים
שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם
אֶת כָּל הַשִּׁירִים
שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב
וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי
וְבּוּלְגָּקוֹב
מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט
עַל אֵשׁ קְטַנָּה
חָלָב וּבָשָׂר
שָׁחֹר וְלָבָן
הָאֵדִים מַרְעִילִים
אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן
שֶׁלָּכֶם.
מָה תַּעֲשׂוּ לִי?
אֲנִי נוֹשֶׁמֶת בְּעִבְרִית
קוֹנָה בְּאַנְגְּלִית
אוֹהֶבֶת בַּעֲרָבִית
כַּפָּרָה עַל הַסּוּרַכּ
מִתְבַּכְיֶנֶת בְּמִזְרָחִית
כִּי בַּטֶלֶוִיזְיָה יֵשׁ רַק פִּרְסוֹמוֹת
שֶׁל כָּל מִינֵי בְּלוֹנְדִּינִיּוֹת
אוּלַי בִּגְלַל זֶה קָרְאוּ לִי בַּבֵּית סֵפֶר
כּוּשִׁית בַּהַפְסָקוֹת
אֲנִי בָּאֶמְצַע
לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן
אִם הָיִיתִי צְרִיכָה לִבְחֹר
הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת
אַפְרוֹ תֵּימָן.
מָה תַּעֲשׂוּ לִי?
אַל תַּגִּיד לִי אֵיךְ לִהְיוֹת מִזְרָחִית
גַּם אִם קָרָאתָ אֶדוּאַרְד סַעִיד
כִּי אֲנִי הַמִּזְרָחִית
שֶׁלֹּא מְפַחֶדֶת מִמְּךָ
לֹא בְּוַעֲדוֹת קַבָּלָה
לֹא בְּרַאֲיוֹנוֹת עֲבוֹדָה
וְלֹא בִּשְׂדוֹת תְּעוּפָה
לַמְרוֹת שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי
לֹא מְעַט שְׁאֵלוֹת
בְּעֵינַיִם מַאֲשִׁימוֹת
מְחַפְּשׂוֹת בִּי שְׁאֵרִיּוֹת עֲרָבִיּוֹת
לְכַמָּה זְמַן הִגַּעְתְּ
וְכַמָּה כֶּסֶף יֵשׁ לָךְ
לֹא בָּאת לְכָאן לַעֲבֹד נָכוֹן?
לֹא בָּאת לְכָאן לַעֲבֹד נָכוֹן?
מָה תַּעֲשֶׂה לִי?
וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמֶּרְכָּז הַשָּׂבֵעַ
רָחוֹק מֵהַפֶּרִיפֶרְיָה הָרְעֵבָה
וְלָמַדְתִּי לְדַבֵּר אָקָדֵמִית
לִנְסֹעַ בְּקַו 25
וְלִמְדֹּד אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּין הַשֵּׂכֶל לַלֵּב
רַק כְּדֵי לְהָבִין
אֶת הַדֶּרֶךְ לַבַּיִת שֶׁלִּי
אֵיפֹה שֶׁאִמָּא וְאַבָּא
אַף פַּעַם לֹא דָּחֲפוּ לִי
סֵפֶר לַיָּד
אֲבָל כָּרְכוּ אֶת הַנְּשָׁמָה
שֶׁלָּהֶם בְּשֶׁלִּי
בְּהוֹצָאָה עַצְמִית
בְּכָל פַּעַם
שֶׁלָּקְחוּ אוֹתִי
לַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית
בְּכָל פַּעַם שֶׁבִּקְּשׁוּ
אַל תִּקְרְאִי בַּחֹשֶׁךְ
יֵהָרְסוּ לָךְ הָעֵינַיִם
אָז יָצָאתִי לָאוֹר.
מָה תַּעֲשׂוּ לִי?
וְאַתֶּם גּוֹעֲרִים
אִם תַּפְסִיקִי לְדַבֵּר עַל זֶה
זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה קַיָּם
אִם תַּפְסִיקִי לְדַבֵּר עַל זֶה
זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה קַיָּם
כִּי הַיּוֹם כֻּלָּם מִתְחַתְּנִים עִם כֻּלָּם
שִׂימוּ מוּזִיקָה מִזְרָחִית בַּחֲתֻנָּה
מִזְרָחִית עוֹשָׂה שָׂמֵחַ
וּבְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי
אֲהוּבָה עוֹזֵרִי
נוֹתֶנֶת לִי שׁוּב אֶת קוֹלָהּ
נוֹתֶנֶת לִי שׁוּב אֶת הַקּוֹל
נוֹתֶנֶת לִי שׁוּב אֶת הַכֹּל
וּבְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי
צִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹנִים
“אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת
כֹּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקֹּר
אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת
עַל כְּתֵפִי מַשָּׂא כָּבֵד”
הסיפור שאינו נגמר
התשוקה האנושית היא דבר מסתורי, ומבחינה זו אין הבדל בין ילדים למבוגרים. אלה שהיא מתעוררת בהם לא יכולים להסביר אותה, ואלה שלא חוו כמותה לא יכולים להבין אותה.
יש אנשים המסכנים את חייהם כדי לכבוש פסגה של הר. ואין איש, אף לא הם עצמם, המסוגל להסביר מדוע. ואחרים הורסים את חייהם בניסיון לכבוש את לבו של אדם מסוים שלא מגלה בהם שום עניין.
ואחרים מביאים על עצמם חורבן מפני שהם לא מסוגלים לעמוד בפני הפיתויים של הנאות החך — או בפני פיתויו של הבקבוק. יש אנשים המוותרים על כל הונם ונכסיהם כדי לזכות בהימורים, או מקריבים הכול למען רעיון שהם לא מצליחים להשתחרר ממנו, גם אם לעולם לא יוכלו לממש אותו.
ויש כאלה המאמינים שיהיו מאושרים אך ורק במקום אחר מזה שהם נמצאים בו, ולכן הם יוצאים למסע ונודדים כל ימי חייהם. ואחדים אינם מוצאים מנוחה כל עוד לא צברו כוח. בקיצור, כמספר בני האדם השונים כך מספרן של התשוקות השונות.
תשוקתו של בסטיאן בַּלְתָזָר בּוּקְס היתה ספרים.
מי שלא ישב מעודו עם ספר במשך כל שעות אחר הצהריים, עם אוזניים יוקדות ושיער פרוע, וקרא, וקרא, ושכח שסביבו קיים עולם שלם, ולא שם לב לכך שנעשה רעב או שהוא קופא מקור —
מי שלא קרא מעודו בחשאי, לאורו של פנס כיס במיטה מתחת לשמיכה, כי אביו או אמו או אדם מודאג אחר כיבו לו את האור בחדר בטענה שכוונתה טובה כי הגיעה השעה לישון, שהרי צריך לקום מחר מוקדם בבוקר —
מי שלא הזיל מעודו דמעות מרות, בגלוי או בסתר, מפני שהסתיים סיפור נפלא, והוא נאלץ להיפרד מהדמויות שאיתן חווה הרפתקאות רבות כל כך, דמויות שאהב, דמויות שהתפעל מהן והעריץ, דמויות שחרד להן וקיווה למענן ושבלעדיהן נדמו חייו ריקים וחסרי כל משמעות —
מי שלא מכיר את כל אלה מתוך ניסיונו האישי, ובכן, יש לשער שלא יוכל להבין את מה שבסטיאן עשה עכשיו.
הוא נעץ את מבטו בכותרת הספר, ובגופו עברו חום וקור לסירוגין. זה, בדיוק זה הדבר שעליו חלם לעתים קרובות כל כך ושקיווה לו מאז התעוררה בו התשוקה ההיא: סיפור שאינו נגמר לעולם! ספר הספרים!
(מתוך: הסיפור שאינו נגמר/ מיכאל אנדה, כנרת, 2015. תרגום: חנה לבנת)
בני האדם נעשים טובים ומוצלחים מכוחם של שלושה גורמים- שלושה אלה הם טבע הרגל והיגיון.
טבע- כי כשם שהאדם צריך להיוולד כאדם ולא כחיה אחרת ממין כלשהו, כן הוא צריך להיות בעל איכות מסוימת של גוף ונפש.
בעלי חיים אחרים חיים בדרך כלל רק מתוך טבע, אצל מיעוטים נוספת קנייה של הרגלים ואצל האדם נוסף גם ההיגיון כי הוא לבדו בעל היגיון
לפיכך מחויבים שלושת היסודות להיות מתואמים ביניהם.
קודם לכן הגדרנו מהו הטבע הנדרש למי שעתיד להיות מעוצב על ידי המחוקק כל השאר הוא פועלו של חינוך.
תלמוד בבלי כ”ג עמוד א’
מתני’ הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה עובד כוכבים ונתגייר פסול אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר.
גמ’ בשלמא חרש. שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו עובד כוכבים נמי דלאו בר היתירא הוא אלא סומא אמאי לא אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה אלא בטביעות עינא דקלא.
When those who have power to name and to socially construct reality,
choose not to see you or hear you,
whether you are dark-skinned, old, disabled, female,
or speak with a different accent or dialect than theirs,
when someone with the authority of a teacher, say, describes the world
and you are not in it,
there is a moment of psychic disequilibrium,
as if you looked into a mirror and saw nothing.
Yet you know you exist and others like you,
that this is a game with mirrors.
It takes some strength of soul
– and not just individual strength, but collective understanding –
to resist this void, this nonbeing,
into which you are thrust,
and to stand up, demanding to be seen and heard.
כאשר אלו אשר להם הכח לתת שמות
ולהבנות חברתית את המציאות
בוחרים שלא לראות או לשמוע אותי
בין אם אני שחורה, זקנה, נכה, אשה,
או כזו המדברת במבטא שונה משלהם
כאשר מישהו עם סמכות של מורה, למשל, מתאר את העולם
ואני לא בתוכו
מתרחש רגע של איבוד האיזון הנפשי
כאילו התבוננתי אל תוך מראה ולא ראיתי בתוכה כלום.
אך עם זאת – אני יודעת שאני קיימת
ואף אחרים כמוני
ושמדובר במשחק מראות…
כל זה דורש עוצמה נפשית –
ולא רק עוצמה אינדווידואלית אלא הבנה קולקטיבית,
להתנגד לריק הזה,
לחוסר ההוויה הזאת לתוכה אני נזרקת,
ולעמוד, בדרישה להיראות ולהשמע
“הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה ממי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוע אדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה אני שוקק…
הנה צמאה נפשי לאלהים. נולך אני לבקשהו. ואולי גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…
עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע כי צמא אני להם.
ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צמאוני לא יחדל.
ואם גם אדמה כי דבר המים – הגה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שוא הוא, גם אז לא יחדל צמאוני.
אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.
אין הצמא יודע “יש” ו”אין”. הצמא יודע רק את החסר והלך לבקשהו.
אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים “אין אלהים” – צמאוני לאלהים לא יחדל. אם אין אלהים מחוצה לי, הנה ישנו – בצמאוני.
ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם האלהים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.״
“רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא היו הולכים בדרך. פגש בהם רבי אלעזר.
כשראוהו, ירדו כולם מן החמורים.
אמר רבי אלעזר: ודאי פני שכינה ראיתי, שהרי כאשר רואה אדם צדיקים שבדור ופוגש בהם, ודאי הם פני שכינה.
ומדוע נקראים פני שכינה? מפני ששכינה מסתתרת בתוכם – היא בסתימות והם בגלוי. כיוון שאלו הקרובים לשכינה נקראים פנים שלה. מי הם? אלו שהיא נתקנת עמם להראות לפני המלך העליון.
והואיל ואתם כאן, ודאי שכינה נתקנת עליכם, ואתם פניה.”